אין דבר אבוד/ הבלוג

הגדולה בלדעת לברך לבד- חלק ב'

לפרק הקודם

לפרק הבא

כשנפטרה גם אמה של אסתר החליטו הוריה המגוננים (אהמ!) של דבורה שאסור שבת האחת עשרה תתוודע לריח המוות ואווירת הנכאים והבדידות ששררו בביתה של חברתה הטובה ביותר, ודרשו ממנה לנתק קשר עם אסתר.

הדבר, כצפוי, שבר לחלוטין את ליבה של היתומה. מאז לא עזבו את דבורה נקיפות המצפון.
חצי שנה אחרי שנותק הקשר נשרפו כל מחסני התבואה של אביה המהולל, שמרוב צער על האובדן חלה ונפטר. רעייתו, שהורגלה לרמת חיים גבוהה, כילתה במהירות את כל מה שנותר מהונו של בעלה (לאחר שהנושים מצצו את לשדם…) ולאחר מכן נאלצה לצאת לעבוד.
היא עבדה קשה והשתכרה פרוטות, אך חסכה מפיתה ונתנה את כל המעט שהרוויחה לביתה. רק שנים ספורות הצליחה לשרוד, כשהייתה בתה בת חמש עשרה בערך הכריע אותה הרעב והיא עצמה את עיניה לנצח…

לאחר כשלוש שנים בהן התגלגלה הנערה בין עבודות מזדמנות מצאה סוף כל סוף עבודה מסודרת, טובה ומכניסה. איפה, אתן שואלות אותי? ובכן, בארמון. להזכירכן, זה היה כשנתיים לאחר חתונתה של אסתר. לאחר כמה חודשים של בלבול הצליחה אסתר להבין מהיכן הייתה הנערה ההיא מוכרת לה כל כך, וכששוחחה עם לאה על הנושא טענה זו בתקיפות אופיינית שאין לאסתר שום סיבה שבעולם לגמול לחברתה האנוכית טובה תחת רעה.

אסתר לעומת זאת, טענה שיש לדון את דבורה לכף זכות (הן עדיין לא ידעו שזה היה בכלל ההורים, כן?) ואפילו אם זו באמת הייתה אשמתה עדיין אין לנהוג בה איפה ואיפה. איסור חמור הוא לנקום באדם שעשה לך רעה על ידי גרימת רעה לו או למשפחתו ולרכושו, ואפילו אם הנקמה היא פשוט התעלמות מוחלטת מה"אויב", כשאתה יודע שהוא זקוק לך.
בסופו של דבר החליטה אסתר לנצל את העובדה ששתיהן יודעות קרוא וכתוב ותחבה פתק לכיסה של דבורה, בזו הלשון: "את לא תדעי מי אני עד שתפגשי בי, ואם את רוצה לעשות זאת- בואי מיד לאחר השקיעה לשיחי השושנים שליד הכניסה האחורית"
דבורה, שזיהתה את כתב ידה של חברתה לשעבר, חששה מעט מפני המפגש המדובר, ולכן התלבטה כיצד להגיב.
בסופו של דבר החליטה לקחת את הסיכון, כיוון שלא זכרה את אסתר כטיפוס קפדן והניחה שתיתן לה להסביר את עצמה, וכשתשמע את כל הסיפור מתחילתו לבטח לא תהיה לה סיבה להקפיד עליה… והאמת- שהיא צדקה. לא רק שאסתר לא הקפידה עליה, היא אף פרשה עליה את חסותה (קחו בחשבון שמדובר אחרי הכל בנסיכה ובמלכה לעתיד…) ובסופו של דבר מצאה הנערה את עצמה מאורסת לאפרים, בנו בכורו ויורש תפקידו של דוד, שר הצבא הראשון של ירושלם.

ולמה אמרתי שהמסר של הדמות המקסימה הזו הוא להעריך את כל כל הפרטים הקטנים והמובנים מאליהם? על זה נדבר כבר בפעם הבאה:)