שבע ועשרה / פרק 50

—————–

החלפת משמרות, תדרוך על האורחות  החדשות, ועדיין סיפורה של שאנל אפוף מסתורין. שיחת הטלפון שנכנסה לפני דקות מספר בה מי שהציג את עצמו כבעלה של שאנל התעניין האם הגיעה למחלקה עודדה את הצוות, אך כשניסו לשאול פרטים השיחה נותקה.

ושאנל, מסרבת לדבר, מסרבת לאכול, המצב מחמיר והופך לקשה. באין ברירה מחברים אותה לצינורות. שתקבל את הנוזלים והוויטמינים הרצויים. מידיי כמה שעות נכנסים לבדוק בשלומה, נראה שהכל טוב, אבל כלום לא טוב. אפס שיתוף פעולה. אפס רצון לעזור לעצמה. איך נכתב במכתב ההמלצה – 'אשפוז בכפייה'.

*********************

"בוקר טוב נחמי, איך עבר הלילה?" התעניינה שני.

"ברוך ה', עדיין חלשה, מטושטשת ומבולבלת לעיתים קרובות. אבל ב"ה, הכאב של הקרע בריאה כבר מורגש הרבה פחות, ובכלל, כמה שזה ישמע מגוחך, אני די מתרגלת למצב. אתמול בערב היתה פה פיזיותרפיסטית נחמדה, הסבירה שמשכיבה ממושכת כזו יכול לקרות אסון לשרירים וחבל. אז יכול להיות שהשבוע נתחיל קצת לזוז באופן מבוקר. לא לקום וללכת, בשביל זה אצטרך לחכות שלפחות 4 מהשברים יתאחו, תזוזות חדות עוד מסוכנות ויכולות לגרום לקרעים נוספים בריאה, אבל ידיים, רגליים, מסתבר שאפשר". ענתה נחמי.

"ואוו, איזו בשורה, ממש משמח לשמוע" הגיבה שני.

"אני די במתח מהמשך הסיפור" לא יכלה נחמי להתאפק.

"לא חשבתי אחרת" צחקה שני, "אעשה סבב בוקר טוב בחדרים ואחזור אלייך, בעזרת ה'". אמרה, ויצאה.

——————————-

"אלה היו שלושה ימים קשים. פחדתי לדבר. פחדתי שייקחו לי את הילדה. לא ידעתי שכבר לקחו אותה…" שני עצרה לרגע, מוודאת שנחמי איתה. נחמי מקשיבה, כואבת עם שני, מנסה להיכנס לסיפור, להתחבר, להבין, ושני ממשיכה.

"אחרי שלושה ימים שלא הסכמתי לדבר, לאכול, כלום, הגיעה פתאום נערה, היא הייתה בת 15 אני חושבת, קראו לה מרים, היא נכנסה לחדר שלי ושאלה אם אני רוצה להדליק נרות שבת. טבעי היה שלא אגיב, אבל משהו כמו הכריח אותי לומר 'כן', ואמרתי 'כן', היא עזרה לי, זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהדלקתי נרות שבת, וזה גם היה היום הראשון מאז הלידה של נועם שהרגשתי שאני נורמאלית, שפויה. האור של הנרות מיגנט אותי.

כשהאחות נכנסה לחדר היא התפלאה למראה הנר, היא יודעת שמרים מגיעה כל שבוע, ומדליקה עם מי שמבקשת, ולא יכול להיות שביקשתי. ומרים אמרה "היא רצתה, היא אמרה לי". "אמרה לך? את בטוחה?" שאלה האחות. מרים הנהנה והמשיכה לחדר הבא. אבל לאחות כבר לא עניתי.

ושוב שבוע שלם כזה. של שתיקה, של חוסר רצון לכלום, חוסר רצון לחיים. עד שמרים הגיעה, הדליקה לי נר, וגם הביאה לי חומר קריאה. וקראתי. ונשביתי בקסם שלה, של מרים. עוד לא דיברתי, עוד לא הסכמתי לכלום. עוד לא האמנתי שאני צריכה עזרה. עוד לא האמנתי שיהיה טוב. רק למרים האמנתי. ילדה בת 15 שמתוך האמונה שלה הגיעה כל שבוע להאיר לי ולעוד כמה נשים יהודיות במחלקה.

ועבר שבוע ועוד שבוע, ושבוע אחד היא הגיעה באמצע השבוע, והיא לא הגיעה לבד, פתאום ראיתי משפחה שלימה. אבא עם כובע, חליפה, סירטוק, אמא עם פאה, קורנת, מרים בת ה15, וחבורת בנים שלבושים חגיגי ויפה. זה מיגנט אותי.

כל המאושפזים יצאו מהחדרים למסדרון, לשום פעילות עד אז לא יצאתי. הביאו לנו זמר פעם, פעם קוסם, מה לא?! והפעם, יצאתי. והאבא, הרב וואגל, שמסתבר שהוא היה הרב היהודי באותו איזור, הסביר לנו על חג מיוחד, ראש השנה, ותקע בשופר, הוא הסביר לנו שהיום ה' מחליט איך תראה השנה שלנו, החיים שלנו. כולם חזרו לחדרים ואני נשארתי במסדרון והתחלתי לבכות. ושם נשברתי. מאז, לקחתי את עצמי בידיים. שיתפתי פעולה, היו המון שיחות, הייתה המון עבודה עצמית. הרבה סבלנות, וחזרתי לעצמי.

חזרתי לעצמי? לא ממש… זו לא הייתה אותה שאנל. זו הייתה שאנל אחרת. הנרות שמרים הדליקה איתי כל שבוע כמו הדליקו בי משהו. במשך כל התקופה, היו לי איתה הרבה שיחות, נערה בת 15 עם כל כך הרבה חכמת חיים, כל כך הרבה אמונה. גם עם אמא שלה, הרבנית וואגל דיברתי הרבה. היא כבר ידעה עלי כמעט הכל.

כשהמצב השתפר היא דיברה עם האחיות והשיגה אישור שאגיע אליהם לשבת, ואני, שלא כל כך ידעתי מה זה שבת שמחתי קצת לצאת מהכלא ולהתחיל לחזור לעולם.