שבע ועשרה / פרק 50

רגרסיה

חוט השני

לפרק הקודם

 

כמה זמן הוא שכב ככה בחדר הוא לא יודע, אבל הדפיקות של אמא שלו על הדלת עוררו אותו משרעפיו.

"אמיר, הפסטה שתמיד אהבת מוכנה. עם בצל קצוץ דק דק, עגבניות חתוכות גס, והרבה הרבה גבינה, אתה מגיע או להכניס לך מנה לחדר?"

הוא לא רצה לאכול. הראש שלו במקום אחר. בלונדון… מישהו הגיע הביתה? מישהו דואג לשאנל? הרי אין לה אף אחד בעולם… אבא שנפטר, אמא שניתקה קשר ועכשיו גם הוא…

"תודה אמא, אני תיכף אבוא", והרים טלפון למרכז הרפואי הלונדוני, 'רק לוודא' אמר לעצמו. משהודיעו לו שהיא אכן מאושפזת אצלם במחלקה הוא היה רגוע. עכשיו אפשר לנתק את הראש והמחשבה, יש מי שדואג לה, והוא יצא למטבח.

נועם הייתה לבושה בחליפה יפהיפיה, היא שכבה רגועה בעגלה וחייכה לעולם "נראה שהיה לה טוב איתך אמא, תודה".

"אי בעד מה אמיר, זו הנכדה שלי, תמיד חלמתי על הרגע שיהיה לי שוב את מי לפנק".

***********************

המרכז הרפואי 'הילטון' המה אדם כמו בכל יום ובכל שעה שרק יכנסו אליו. אחים ורופאים שעוברים בין החדרים, מתנדבים ומתנדבות מארגונים שונים, הרבה שמחה וצבע מחד, והרבה חושך וכאב מאידך.

במרכז הרפואי הילטון שוהים מטופלים עם בעיות נפשיות על שלל גווניהן. יש עם הפרעות אכילה, הפרעות התנהגות, הפרעות מצב רוח. ומחלקת דיכאון, לשם העברה גם שאנל אך לפני דקות ספורות.

אחות הקבלה ניסתה להבין את הסיפור אך רב המוצנע על הגלוי. מי את שאנל?! בטופס הסרוק שהתקבל למחשב מכתובת מייל אנונימית לחלוטין התקבל מכתב המלצה עם פרטים השופכים מעט אור על הסיפור המוזר 'דיכאון אחרי לידה ברמה עמוקה', שאנל הוכנסה לאחד החדרים וגזרה על עצמה שתיקה.

האחות שניסתה לדובב, להבין, נתקלה בחומה אטומה. היא אמנם הייתה רגילה למקרים בהם בעל הדיכאון מתכנס בתוך עצמו ולא משתף פעולה אך קיוותה שאולי הדיירת החדשה תספק מעט פרטים על עצמה.

—————–

החלפת משמרות, תדרוך על האורחות  החדשות, ועדיין סיפורה של שאנל אפוף מסתורין. שיחת הטלפון שנכנסה לפני דקות מספר בה מי שהציג את עצמו כבעלה של שאנל התעניין האם הגיעה למחלקה עודדה את הצוות, אך כשניסו לשאול פרטים השיחה נותקה.

ושאנל, מסרבת לדבר, מסרבת לאכול, המצב מחמיר והופך לקשה. באין ברירה מחברים אותה לצינורות. שתקבל את הנוזלים והוויטמינים הרצויים. מידיי כמה שעות נכנסים לבדוק בשלומה, נראה שהכל טוב, אבל כלום לא טוב. אפס שיתוף פעולה. אפס רצון לעזור לעצמה. איך נכתב במכתב ההמלצה – 'אשפוז בכפייה'.

*********************

"בוקר טוב נחמי, איך עבר הלילה?" התעניינה שני.

"ברוך ה', עדיין חלשה, מטושטשת ומבולבלת לעיתים קרובות. אבל ב"ה, הכאב של הקרע בריאה כבר מורגש הרבה פחות, ובכלל, כמה שזה ישמע מגוחך, אני די מתרגלת למצב. אתמול בערב היתה פה פיזיותרפיסטית נחמדה, הסבירה שמשכיבה ממושכת כזו יכול לקרות אסון לשרירים וחבל. אז יכול להיות שהשבוע נתחיל קצת לזוז באופן מבוקר. לא לקום וללכת, בשביל זה אצטרך לחכות שלפחות 4 מהשברים יתאחו, תזוזות חדות עוד מסוכנות ויכולות לגרום לקרעים נוספים בריאה, אבל ידיים, רגליים, מסתבר שאפשר". ענתה נחמי.

"ואוו, איזו בשורה, ממש משמח לשמוע" הגיבה שני.

"אני די במתח מהמשך הסיפור" לא יכלה נחמי להתאפק.

"לא חשבתי אחרת" צחקה שני, "אעשה סבב בוקר טוב בחדרים ואחזור אלייך, בעזרת ה'". אמרה, ויצאה.

——————————-

"אלה היו שלושה ימים קשים. פחדתי לדבר. פחדתי שייקחו לי את הילדה. לא ידעתי שכבר לקחו אותה…" שני עצרה לרגע, מוודאת שנחמי איתה. נחמי מקשיבה, כואבת עם שני, מנסה להיכנס לסיפור, להתחבר, להבין, ושני ממשיכה.

"אחרי שלושה ימים שלא הסכמתי לדבר, לאכול, כלום, הגיעה פתאום נערה, היא הייתה בת 15 אני חושבת, קראו לה מרים, היא נכנסה לחדר שלי ושאלה אם אני רוצה להדליק נרות שבת. טבעי היה שלא אגיב, אבל משהו כמו הכריח אותי לומר 'כן', ואמרתי 'כן', היא עזרה לי, זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהדלקתי נרות שבת, וזה גם היה היום הראשון מאז הלידה של נועם שהרגשתי שאני נורמאלית, שפויה. האור של הנרות מיגנט אותי.

כשהאחות נכנסה לחדר היא התפלאה למראה הנר, היא יודעת שמרים מגיעה כל שבוע, ומדליקה עם מי שמבקשת, ולא יכול להיות שביקשתי. ומרים אמרה "היא רצתה, היא אמרה לי". "אמרה לך? את בטוחה?" שאלה האחות. מרים הנהנה והמשיכה לחדר הבא. אבל לאחות כבר לא עניתי.

ושוב שבוע שלם כזה. של שתיקה, של חוסר רצון לכלום, חוסר רצון לחיים. עד שמרים הגיעה, הדליקה לי נר, וגם הביאה לי חומר קריאה. וקראתי. ונשביתי בקסם שלה, של מרים. עוד לא דיברתי, עוד לא הסכמתי לכלום. עוד לא האמנתי שאני צריכה עזרה. עוד לא האמנתי שיהיה טוב. רק למרים האמנתי. ילדה בת 15 שמתוך האמונה שלה הגיעה כל שבוע להאיר לי ולעוד כמה נשים יהודיות במחלקה.

ועבר שבוע ועוד שבוע, ושבוע אחד היא הגיעה באמצע השבוע, והיא לא הגיעה לבד, פתאום ראיתי משפחה שלימה. אבא עם כובע, חליפה, סירטוק, אמא עם פאה, קורנת, מרים בת ה15, וחבורת בנים שלבושים חגיגי ויפה. זה מיגנט אותי.

כל המאושפזים יצאו מהחדרים למסדרון, לשום פעילות עד אז לא יצאתי. הביאו לנו זמר פעם, פעם קוסם, מה לא?! והפעם, יצאתי. והאבא, הרב וואגל, שמסתבר שהוא היה הרב היהודי באותו איזור, הסביר לנו על חג מיוחד, ראש השנה, ותקע בשופר, הוא הסביר לנו שהיום ה' מחליט איך תראה השנה שלנו, החיים שלנו. כולם חזרו לחדרים ואני נשארתי במסדרון והתחלתי לבכות. ושם נשברתי. מאז, לקחתי את עצמי בידיים. שיתפתי פעולה, היו המון שיחות, הייתה המון עבודה עצמית. הרבה סבלנות, וחזרתי לעצמי.

חזרתי לעצמי? לא ממש… זו לא הייתה אותה שאנל. זו הייתה שאנל אחרת. הנרות שמרים הדליקה איתי כל שבוע כמו הדליקו בי משהו. במשך כל התקופה, היו לי איתה הרבה שיחות, נערה בת 15 עם כל כך הרבה חכמת חיים, כל כך הרבה אמונה. גם עם אמא שלה, הרבנית וואגל דיברתי הרבה. היא כבר ידעה עלי כמעט הכל.

כשהמצב השתפר היא דיברה עם האחיות והשיגה אישור שאגיע אליהם לשבת, ואני, שלא כל כך ידעתי מה זה שבת שמחתי קצת לצאת מהכלא ולהתחיל לחזור לעולם.

חוזרת לעולם חוזרת לחיים / חוזרת לשמחה, לחיוכים

התפכחתי / עיניים פקחתי

לא עוד דיכאון, אני יכולה / התמודדתי כמו גדולה…

זו הייתה השבת הראשונה שלי, זה אולי מצחיק אבל אני זוכרת תאריך מדוייק, זוכרת מה לבשתי, מה היא לבשה, איך הבנים היו לבושים בסט מהמם תואם. הדלקתי נר, כמו כל שבוע, ואז גברת וואגל אמרה לי – רגע, שאנל, אם את נשואה, ויש לך בת, את צריכה להדליק שלושה נרות. לא הסכמתי. אמרתי לה – אין לי בת, ואין לי בעל. והיישבתי על הספה באפיסת כוחות.

הרב וואגל יצא עם כל הבנים, מרים יצאה גם היא, נשארתי לבד, אני והרבנית וואגל. ופחדתי. בעצמי לא ידעתי ממה. תפסתי את עצמי חזק, נלחמתי בכל בלאגן הרגשות שגאה בי. זו הייתה שבת קשה. משהו בי כבה. כשחזרתי למחלקה היה כתוב בדו"ח שלי 'רגרסיה'. שוב כמו חזרתי אחורה חצי שנה. שוב היו לי התקפות קשות של כעס, של כאב. של שתיקה. כעסתי. כאבתי. ושוב נעלם הרצון לעזור לעצמי.

חיכיתי למרים ביום שישי, אבל היא לא הגיעה. ישבתי ובכיתי בחדר. כשהאחות עברה אחרי שבוע שלם של שתיקה שאלתי: "אפשר נר?". לא קיבלתי… אולי האחות לא שמעה, אולי לא הבינה. באותה שבת לא הדלקתי נר. והאור שלי כבה…

שמרי במחברת

לא רשומה עדיין? הרשמי

עוד באותו נושא:

גיל ההתברגות / 1

פעם כשהייתי שואלת את אמא שלי עד כמה היא אוהבת אותי, היא אמרה שהיא אוהבת אותי עד 20:30

המחסן של בת עין /13

לפי דעתי, כשהמורות מדפיסות את לוח המבחנים, הן מחפשות מהר מהר את התאריך כ"ד בניסן

הוסיפי את התגובה שלך:

13 תגובות
  1. חיה הגב

    אמאלהה אוףףף
    איזה מצמרר

  2. ענן מוזר הגב

    אמאלה מסכנה שאנללל יואו..
    רגע, אני צכה להבין!
    מקווה שאני צודקת,
    – שאנל זאת שני?
    – נועם זה הבת שלה שחברה של פרומי??
    שבוע טוב ומבורך לכולן

  3. ביילוש הגב

    אעעאאהעאה
    שלמותתתתת
    חוט השני
    ריתקת אותי למסך
    איזה תיסבוךך
    כלכך עצוב על שני היא מותקקקק

  4. z הגב

    שבוע טוב
    מזל טוב! 50
    תודה על הסיפור המרתקק הזה

  5. פרפר הגב

    חוט!!
    וואו יאווו
    הסוף הזה..
    'והנר שלי כבה'
    אין מילים!!

  6. ❤❤❤ הגב

    חוגגת 50?
    חחחח
    מושלםםםם

  7. שואפת לפשטות הגב

    למה מרים כבר לא הגיעהההההההההההה????.

  8. שרהלה הגב

    אעאעאעאע!!
    וואוו.. זה פשוט מהממם😍😍😍😍
    את כותבת מושלםם

    • שרהל'ה הגב

      היי שרהלה, טוב לדעת שיש עוד אחת בשם הזה…
      את כבר הרבה זמן איתו? כי אני תפסתי לך תגידי ואני אחליף:)
      אבל אם את חדשה אז אני אשמח שאת תחליפי;)
      תודה!

  9. שותפה לדרך! הגב

    ואאו חוט השני.
    את מדהימה!!
    וכזאת גם הכתיבה שלך
    מחכה במתח להמשך:)

  10. חפצי הגב

    פרק 50!!
    וכל פרק הרמה רק עולה ועולה

גלילה לראש העמוד

תודה על נדיבות ליבכם!

כיצד תרצו לתרום?