המחסן של בת עין /18

פרק א'

בת עין

לפרק הקודם

למיטיבות הזיכרון שבינינו, אלו שנשאר להם מעט מקום בינות לערמות מבחנים ועניינים שצריך לזכור, ודאי זכורה הבטחתי בעניין סיפור בהמשכים שכתבתי לפני זמן מה (מה באמת?), והבטחתי להעלותו למחסן.

אז הנה לפניכם הפרק הראשון.

שאלות מניין ההשראות המופרעות לסיפור לא תתקבלנה יען אין תשובות אפשריות נכונות בנמצא.

הכל מצוץ מן הקמצוץ, כטוב ליבי ביין.

קריאה מהנה!

פרק א'

אגרי ישב בפאתי משרדו המבולגן, סתם כי לא מצא פינה ריקה אחרת, ומצץ שוקולד באדיקות. כבר מזמן נמאס לו לעסוק במחקרו על ההשמנה. הוא לא הבין מה העניין של ההימנעות מכל הדברים המקסימים שקיימים לאכול.

דפיקות נשמעו על הדלת. "פרופסור?" נשמעה הקריאה מבחוץ.

"כן?, רגע" הוא קם בכבדות, יודע שהעומד מאחורי הדלת לא יוכל לפתחה כל עוד השולחן המשרדי שלו חוסם אותה. זה תרגיל שפיתח בעבר והוא משתמש בו רבות, כל זה כדי שלא יגלו שהוא לועס שוקולד מריר ומרוקן עטיפות חטיפים במקום לכרסם גזר ולמצוץ פטרוזיליה.

הדלת נפתחה לאחר מאבק קצר בחריקות צורמות. בפתח עמד סגן מנהל האוניברסיטה, וציפור קטנה לחשה לאגרי שהוא לא ממש מרוצה, הד"ר שמולו.

"רצית משהו?" שאל בעניין מעושה. מתי יגיע כבר לממש את קורס הקארטה שלמד לפני שלוש שנים, כדי להוריד ממשקלו הלא קטן? כמה היה רוצה לבעוט קצרות בעומד והקוצף מולו.

"לא, רק עברתי בסביבה" דקלם הד"ר, מנסה להיכנס לחדר וקולט שבמצבו הנוכחי אין בו מקום ליותר מנפש חיה אחת והוא כבר מאוכלס.

אגרי ידע שהוא משקר בכל אות שהוציא מפיו. אנשים לא חלפו ליד הכוך שלו זה דורות או שניים, בטח לא המנופח הלז שאוהב סדר כמו שהוא אוהב שוקולד.

"תראה, אגרי. פרופסור אגרי" פתח הד"ר תוך יישור עניבתו. אגרי שנא אותו באותם רגעים, בהם הוא כמו רימז לו למה אין לך עניבה, פרופסור מהולל. הוא כמעט זעק "כי אין לי עניבה. בסדר? אין. לי. עניבה. תן לי לחקור!!" אבל הוא לא אמר. משכורת הוא צריך, מה לעשות?

"ובכן" המשיך סגן המנהל לשפוע רשמיות "בשיעורך האחרון נכחתי כתלמיד מן המנין, בתחפושת כמובן"  הצטחק קלות, ואגרי לא הבין מה מצחיק. זה דווקא ממש עצוב.

"ובכן, מה ששמעתי באוזניי היו דברים שלא הייתי מצפה לשמוע ממך, בטח לא כשאתה פרופסור להשמנה" הוא נועץ את זוג עיניו המאיימות כל אחד בפרופסור המהולל, מצפה שהלה יתכווץ על שש עשרה המרצפות שהוא תופס בעמידתו הנוכחית. אבל הפרופסור בדיוק התעניין איך זה קורה שעכביש תופס זבוב שנקלע, בטעות! אל קוריו המוזרים. הלה לא סלח לו וטרף אותו. מסכן. אגרי חש שהוא מרחם על הזבוב באותם רגעים.

"ובכן" כחכוחים נשמעו מהתרנגול המנופח, "זה בשבילך!" הוא שלף באחת מכיס חליפתו הפנימי מעטפה לבנה מוארכת עליה מודפס לוגו האוניברסיטה והנחית אותה בידו של אגרי, שניה לאחר שתפס בה בברוטאליות מוקצנת. "שלום ולא להתראות! צא לי מטווח הראיה!" הוא הסתובב ונעלם בעיקול המסדרון. אגרי עוד הספיק לשמוע אותו בועט בכמה פחים בדרכו אל המדרגות המובילות אל המשרדים.

הוא חייך לעצמו קלות. הוא נדחק אל חדרו הקט בחזרה ופתח את המכתב. שם ציפה לו, איך לא, מכתב פיטורין רשמי ויבש. ברברו שם משהו על עייפות החומר ושינויים במצברי צבירה ואוירה, בלה בלה בלה. הוא התפלא איך פתאום ההוא עם העניבה מבין בכל כך הרבה מונחים מדעיים. לפי הידע שצבר על הברנש הוא תפס את משרתו לא מידע. מקסימום ניצח בתחרות הבורות העולמית.

הוא לא נאנח. באיזה שהוא מקום חבוי בליבו הוא חיכה ליום הזה בו יסיים באוניברסיטה הזו. אומץ יש לו הרבה אבל גם כבוד עצמי. אז באמת לא נעים שככה הם עשו את זה, אבל כנראה שיצאו מזה רק דברים טובים.

הוא אסף אל תיקו המוזר שתמיד התגאה בו, זה העשוי בכל גווני הקשת וצורתו מזכירה טווס כשכנפיו מונחות וסגורות, את כל הניירת שחשב שיזדקק לה. כמה כבלים חשובים, סוללות הטענה, המחשב הנייד, וזהו. את כל שאר הקלסרים  הדפים והבלגן הוא משאיר למנקה לקחת לזבל.

את השוקולד הכניס אל התא הקדמי, שיהיה בהישג יד.

האמת שיש לו כבר רעיון לאן לפנות עכשיו, אבל הוא צריך עוזר, חשב תוך הליכה נמרצת במסדרונות הארוכים, מחייך במשובה אל הפחים המרוקנים בעטיו של סגן מנהל זועם. רבים מהנהנים לו לשלום בכבוד והערכה. רבים עוד יותר לא מעיזים לפנות אליו. הוא השיב לחלק מהם במנודי ראש קלים עד בינוניים, לא שם יותר מדי אליהם. אף אחד לא יודע שהוא רואה אותם בפעם האחרונה. בינתיים.

הוא הרהר את מי יוכל לקחת כשותף. רשימת מאות הסטודנטים שלו עברה חלפה מול עיניו כבסרט נע. הוא פסל אותם אחד אחד. זה לא מכיר את הטבע. זה לא כנוע לו מדי. ויש עוד המון סיבות.

הוא חשב פתאום על ראן רובט. זה היצור לו הוא זקוק. מבולגן, מלא מרץ, אוהב טבע, ומעריץ כל מילה שהוא מוציא מפיו הפרופסורי. הוא גם לא כל כך מצליח בלימודים וכמעט לא עובר את המבחנים, כך שהגיוני שיסכים לעזוב הכל ולבוא עימו.

זה רעיון! הוא נהנה מעצמו. גאון, גאון אתה! החמיא לעצמו במרץ תוך שהוא יורד למעונות הסטודנטים, תר בעיניו אחר הפציינט שלו.

הוא מצא אותו שוכב על הדשא בתנוחה לא טבעית בעליל, כשהוא קורא ספר קומיקס בעניין רב. אגרי אבחן במבט קצר שקהל היעד לספר מתאים לילדים מתחת לעשר שנים. נקודה מעניינת.

"רובט?" פנה אליו ממרחק בטוח.

הלה המהם "מממ" עצבני בלי להרים ראשו.

"נו" אגרי לא איבד את סבלנותו. הוא לא ממהר לשום מקום. רק כצעד נבון התקרב עד כי קצה נעלו כמעט ופגע בספר שהיה מונח על הדשא הרך, מול אפו של ראן. הוא ידע בדיוק מה אומר הצעד הזה.

הוא צדק לגמרי. הנעל הבלתי שגרתית סיפרה לראן בדיוק מי עומד מולו. הוא זינק לעמידה בבת אחת, הספר התעופף באויר וחג שמינית קצרה "פרופסור אגרי! במה לי הכבוד???" הוא היה אחוז התרגשות עד למעלה מקצה קדקודו.

"תצטרף אלי הביתה?" הציע אגרי בחביבות. הוא הסיר את כל מסכות הרשמיות אותן שנא מאז נולד ולעיתים נאלץ להשתמש בהן. כשלא היה חייב-היה בועט בהן מכל המדרגות, אם היו שם כאלו.

"ברור" ראן לא חשב שניה לפני שענה.

"תיקח איתך את חפציך האישיים, רובט" הורה הפרופסור, "אולי לא תחזור לכאן".

"לא לחזור לכאן?" הוא מלמל תוך שהוא בוהה בפרופסור המכובד שלא עטה עניבה מעולם, "מה, מה כוונה?".

"נדבר על זה" הוא טפח על שכמו בחביבות שלא הייתה מעושה כלל, "אני מחכה לך ברכב שלי".

ראן ניתר על מקומו ואץ כחץ מקשת אל חדרו. אגרי  ראה אותו מזוית העין מחפש בכל המרץ  תיק שבו יאכסן את חפציו. הוא הרהר שבחר לעצמו שותף מתאים, לפחות מהבחינה הזאת…

הוא התכופף אל הדשא והרים את הקומיקס מהמקום אליו התרסק אנושות לפני רגע. מכריכת הספר נשרו שלוש עטיפות שוקולד לבן, ריקות כולן.

נקודה מעניינת, הוא גם אוהב שוקולד. נאלץ להקצות תקציב מתאים לתחום הזה, הרהר בכובד ראש. יש דברים שאסור לזלזל בהם.

המכונית התניעה ויצאה לדרכה לאחר רבע שעה תמימה. ראן ישב נרגש ליד הפרופסור, עדיין מתנשף מהריצה הבהולה. אגרי שלח ידו אל המושב האחורי תוך תמרון מקצועי ביד אחת על ההגה ושלף מתיקו האישי ספר דק. הוא הגיש אותו לראן בלי הרבה מילים.

הסטודנט נטל ביד נבוכה מאוד את הספר. "למה, למה הבאת לי אותו?"

"עכשיו לפחות אני מבין למה לא הצלחת בלימודים יותר מדי" פיזם אגרי, "אתה פשוט עסוק בקריאת ספרים שאינם חלק מהחומר הלימודי, לדאבונך, אני משער".

"כן זה נכון" ראן האמין בכל ליבו בכל מילה שהוא הוציא מפיו, "החומר הלימודי משעמם, זה הרבה יותר מעניין! חוץ מזה שגם יש כאן איזו שהיא נקודה של חסך ילדות".

"אני מבין" המהם אגרי תוך צפירה נמרצת למשאית שלושים גלגלים שלצידו, שתשים לב שהוא עוקף אותה מימין ולא תמעך אותו, כי מצד שמאל יש כלי רכב נוספים שעוסקים בעקיפה ורק כאן הנתיב פתוח. "עכשיו לא יהיה לך משעמם. אני בטוח" הוא האיץ למאה וארבעים קמ"ש. ראן התאמץ להשאר מחובר אל הכסא השועט. אפשר לומר שהפרופסור ממש לא אהב שאומרים לו מה לעשות, במיוחד אם  מי שאומרים הם רמזורים או  גרוע מכך, תמרורים.

שמרי במחברת

לא רשומה עדיין? הרשמי

עוד באותו נושא:

המלך ואני\6

כאשר המורה מדברת איתך שיחת נפש פתוחה בפרטיות – את למעלה מההגדרה של תלמידה

גיל ההתברגות / 7

אל תתביישו לתקן את החברות שלכן. מקסימום לא ישארו לכן חברות ואז לא יהיה לכן את מי לתקן

הוסיפי את התגובה שלך:

7 תגובות
  1. . הגב

    חחחח מצחיקה אחת

  2. . הגב

    אהבתי
    מסקרן לשמוע על אנשים לא שגרתיים

  3. טוהר הגב

    רותקתי.
    הכתיבה שלך זורמת ושואבת ומרתקת ומעניינת ובגדול כל מה שכתיבה צריכה בשביל למשוך קוראים😉
    מחכה להמשך…

  4. &And הגב

    ואוו יחודי , מעניין או יותר נכון מרתק
    איזה כיף סיפור בהמשכים – מחכה במתח…

  5. (!) הגב

    וואו אהבתי את זההה!!
    חח את טובהה

  6. שרהל'ה הגב

    בת עין.
    אין הסיפור הזה פשוט את.
    הזוי, שנון, מצחיק, מופרע ופשוט חמוד!
    כיף לקרוא אותך.

  7. LOVE הגב

    בת עין אף פעם לא מאכזבת😉
    כיף לקרוא את הפוסטים שלך, ועוד יותר כיף לגלות שהתחלת לכתוב לנו סיפור!

גלילה לראש העמוד

תודה על נדיבות ליבכם!

כיצד תרצו לתרום?