כאן, בפרשה שלנו, הפסוקים מדברים בעצם על איזושהי שאלה שעמ"י שואלים – "וכי תאמרו, מה נאכל בשנה השביעית?"
והילדון בן ה5 (או כל אדם אחר בעצם) שלומד עכשיו חומש נזכר מיד בפעם הקודמת שהוא למד בחומש על שאילת שאלות – "וכי ישאלך בנך" – הפסוק שממנו לומדים על ארבעת הבנים שכנגדם דיברה התורה (כןכן, אותם אלו מההגדה).
הרבי דן באריכות בדיוקים עדינים בלשון של רש"י, שמהם הוא מסיק שהציווי לענות על השאלות הוא לא רק לבן החכם וה'ילד טוב ירושלים'.
אנחנו צריכים לענות גם לשאלות המתריסות יותר או למה שהבן הטיפש שואל.
ו..הציווי הזה לא רלוונטי אך ורק בפסח.
גם כל השנה יש למבוגרים מצווה לענות לילדים, להסביר ולא להשתיק שאלות סתם ככה (תנצלו אתזה, חברות. עכשיו ישלנו אפילו מקור רשמי ומוסמך לעניין;-))
וכשמגיעים שוב בחומש לאיזושהי שאחה שנשאלת – מה נאכל בשנה השביעית? – מיד חוזר הבן חמש למקרא אל מה שהוא למד קודם, ורוצה להבין מי שואל את השאלה הזו.
זו שאלה שמגיעה ממקום שרוצה להתריס? שאלה של הבנה והעמקה? שאלה של מישהו שהכל מסובך לו ובכלל לא מבין מה רוצים ומה העניין?
ולכן בעצם השאלה מגיעה הרבה אחרי הציווי על שמיטת הארץ.
התורה באה לרמוז לנו שהשואל לא קופץ ברגע שאומרים לו לנוח שנה שלמה וצועק ש"מה פתאום?? לא יהיה לנו מה לאכול!!! שכחו מזה", והוא גם לא בוהה במורה עם מבט של "לא הבנתי מילה".
הוא רק רוצה ללמוד קצת יותר לעומק, ולהבין טוב יותר את הנושא.
הוא יודע שהקב"ה ישלח לנו ברכה בשנה הזו, ורק רוצה לדעת איך בדיוק.
בנ"י במדבר אכלו ארבעים שנה מן שירד כל בוקר מהשמים.
משה רבינו בהר סיני בכלל לא היה צריך אוכל.
אליהו הנביא במשך תקופה קיבל אוכל מנשרים שהביאו לו לחם ומים.
ו… בכלל, לקב"ה לא חסרות דרכים לדאוג לנו.
וכאן, עם ישראל בעצם באים ואומרים – אוקיי. למדנו על השמיטה, על היובל, ואפילו על שיני קניה ומכירה שקשורים איכשהו לנושא.
ואחרי שסיימנו ללמוד את כל זה, אנחנו רוצים קצת להרחיב יותר. להבין איך בדיוק הקב"ה ישלח לנו אוכל.
עלזה הפסוק בא ועונה שפשוט תהיה ברכה מיוחדת בשנה השישית והאוכל יספיק ל3 שנים קדימה:)
תגובה אחת
ישששששששש איזה כיף לקרוא את זה כאן 🙂