לא סולחת

לא. הפוסט הזה לא מיועד עבורך. אל תכנסי אליו
למה נכנסת? הפוסט הזה לא נכתב אלייך, שותפה יקרה.
הפוסט הזה נכתב עבור אחת אחרת שאיננה מבינה בכלל מה היא עשתה, אבל אם בכל זאת נכנסת- אולי תקראי ותעזרי לי לסלוח
שלום לך מורה לא יקרה שלי.
כן, זאת אני.
נפגשנו ברחוב לא מזמן וכל אחת התעלמה מנוכחות השניה. זוכרת?
אני זוכרת. ולא רק את הסיטואציה הזאת. היא הפשוטה שבהם.
יש לי הרבה מה לכתוב לך אבל רק בגלל שאני יודעת שהמכתב הזה לא יגיע לך, אקצר את הדברים והנה סיכום בכמה שורות:
את פגעת בי ואני שונאת אותך.
וכל פעם שאנחנו נפגשות ברחוב ואת מסובבת את הגב בקטנוניות, אני רוצה להרביץ לך. ואני מתגברת, נושמת עמוק ומתעלמת ממך.
כל פעם ששמך נשמע בסביבה, קצב הלב שלי הופך למהיר ודמעות שוטפות את עיניי.
כן, את רעה. לקחת דברים שסיפרת לך והשתמשת בהם לרעתי
ואני לא מוחלת לך.
כן, את שנואה. וכשחברות בכיתה נזכרות בדברים נחמדים שקרו בשנה ההיא, אני מתאפקת לא להוציא החוצה את כל מה שיושב לי על הלב בנוגע אלייך.

ותזכרי.
פגעת בי.
הרסת אותי.
הרסת את האמון שהיה בי לבני אדם.
הרסת לי את כל הגישה למורות.
הרסת לי את היכולת להנות כי מישהו ממשפחתך או יותר גרוע את בעצמך עלולים להופיע במקום.
הרגת את הנפש שלי.
ואני לא סולחת לך על זה,
וכנראה שגם לא אסלח.
לעולם.
ואם את מורה אז בעצם הפוסט הזה כן מיועד בשבילך.
רק בשביל שתדעי- שמילה שיוצאת מפה של תלמידה אלייך לא עוברת הלאה.
ואולי רק בשביל השורה הזאת סבלתי שנה שלמה