חנהלה.

מבחן (בספרות)
את הרעש שהיה בכיתה ט'3 היה אפשר לשמוע כבר מתחילת המסדרון של כיתות ט'.
המורה עדינה נשכה שפה. כנראה שהולך שם בלאגן גדול והיא זו שתצטרך לטפל בו מתוקף זה שהיא משובצת שם במערכת ללמד נביא. שעתיים. היא לקחה נשימה עמוקה. לא לחינם כיתה ט'3 נחשבת לאחת הכיתות הכי מורכבות בבית הספר.

היא התנערה מהעמידה המתוחה שלה. הצלצול היה כבר לפני חמש דקות ועם כל דקה של איחור שלה, המצב שם רק ילך ויחמיר. היא התקדמה לעבר מקור הרעש. לידה חלפו פסי ובתיה, מעיפות מבט מזדרז במורה המדדה עם ספר ישעיה וערמת צילומים ביד, ממהרות לכיתה.

ככל  שהתקרבה, הרעש התגבר והיא הצליחה לזהות בתוכו קולות של כמה מהבנות. אחת מהן היתה חנהלה נודלמן.

"למורה לאה לא אכפת מזה בכלל. הכמות של החומר הזויה לחלוטין!!" היא אמרה נחרצות.

עדינה כהן שמעה את חני ואיילת מביעות הסכמה נמרצת. אליהן הצטרפו גם שטערנא ורבקי בקריאות עידוד.

"אנחנו לא צריכות לשתוק על זה" חנהלה המשיכה בלהט, ככל הנראה מוסיפה על מה שאמרה לפני שעדינה נכנסה לטווח שמיעה.

פסי ובתיה פתחו את הדלת בתנופה ועדינה שמעה את ההודעה שלהן על הגעתה.

עדינה נאנחה עמוקות. היא הניחה את ידה על הדלת והחלה לפתוח אותה. עוצמת הרעש התחלשה אבל עדיין קולה של חנהלה נישא.

"זה פשוט התעללות המבחן הזה!" היא הצהירה כנראה לא בפעם הראשונה כי נראה היה שכל הבנות כבר שמעו את המשפט כמה פעמים.

"שלום בנות" המורה עדינה אמרה בקול הסמכותי שלה שגרם אפילו לחנהלה נודלמן להשתתק לחצי דקה.

בנות הכיתה, שהיו בעיקר אסופות בקידמת הכיתה ליד מקומה של חנהלה התפזרו כל אחת למקומה ונעמדו לקבל את המורה.

הרעש של גרירת הכיסאות גרם למורה עדינה לצמרמורת לטפס במעלה גבה. היא הניחה על השולחן את צרור הדפים שאחזה בידה השמאלית, הורידה את התיק מכתיפה והתיישבה לאט. השיעור החל.

"שבנה והוצאנה ציוד בזמן שאני בודקת נוכחות"  הורתה לבנות בקולה הסמכותי שהשתדלה לייצב.

"אברמסון רבקי"

"פה"

"אורנשטיין מירי"

"נמצאת"

"באום טויבי"

"לא הגיעה היום" חנהלה נודלמן עדכנה את המורה באדישות אחרי שרק השקט ענה לה.

המורה עדינה הנהנה קלות.

"ביטון אביה?"

"פה"

הרשימה היתה עוד ארוכה וכללה שלושים וארבע בנות. כשהמורה עדינה סוף סוף הגיעה לסופה חנהלה נודלמן 'טרחה' לבקש ממנה רשות ויצאה לשתות.

"טוב, בנות. נתחיל. פתחנה בבקשה בפרק י"ב. זה פרק קצר מאוד ואני רוצה שנספיק לסיים אותו היום"

הנהונים אחדים ענו לה אבל בעיקר הרבה עיניים מרחפות.

היה קל לזהות שהרוב המוחלט של הבנות לא איתה. הן פשוט לא פתחו את הנביא שהיה מונח להן על השולחן בעוד שהיא כבר החלה להסביר את מצודות דוד של פסוק א'.

המורה עדינה כלאה אנחה. היא תעצור את השיעור ותבדוק מה קורה.

"בנות סגורנה את הנביא" הבנות שהקשיבו לה היו אלו שפתחו את הספר מלכתחילה ותוך שניות ספורות כל הספרים הונחו בקצות השולחנות.

"אני מבינה שיש משהו שמאוד מסעיר את הכיתה ומסיח את דעתכן מהלמידה. אשמח לשמוע מה קרה"

בליל של קריאות ענה לה.

"בנות, אשמע את כולן אבל בבקשה אחת אחת." והיא עמדה שם שיעור שלם והקשיבה.

"חנהלה?" עדינה קראה לה כשראתה אותה חולפת במסדרון בהפסקה אחרי שיצאה מט'3.

"כן המורה"

"יצאת לשתות ולא חזרת. קרה משהו?"

חנהלה שתקה.

המילים המורתיות המוכיחות של עדינה כמעט יצאו מפיה אבל אז קלטה את עיניה של חנהלה שהיו מעט אדומות, סימן לכך שבכתה. עדינה בלעה את רוקה.

"אני מבינה שהיית צריכה קצת זמן לעצמך" עדינה אמרה באמפתיה ובחנה את מבטה של חנהלה שהיה מושפל מעט, דבר שלא מתאים לה בכלל. פניה היו מכווצות וכל הבטחון שהפגינה רק בתחילת השיעור האחרון, נעלם כלא היה. השתיקה שהחזירה לה חנהלה היתה כהודאה.

עדינה נשכה את שפתה מבפנים, "אני רק מבקשת שבפעם הבאה תגידי לי שזה  מה שאת צריכה. נבהלתי שלא חזרת" היא אמרה בכנות. היא באמת נבהלה אולי לא מדאגה ישירה אבל כן דאגה.

חנהלה המשיכה לשתוק, מתחמקת מלהסתכל בעיניה של עדינה.

"ניפגש בשיעור מחר" עדינה חייכה ופטרה אותה לשלום, מבינה את חוסר שיתוף הפעולה שלה. לא נעים שמגלים שבכית, במיוחד כשזו שמגלה את זה זו מורה מקצועית דיי קשוחה.

בהפסקה הבאה שהייתה אחרי שעת שהייה של עדינה כהן כל חדר המורות געש ורחש. כולם דיברו על כיתה ט'3.

"הן פשוט יצאו מדעתן!" קראה המורה רבקי אזולאי, המורה להסטוריה שהייתה עם הכיתה בשיעור האחרון כפי שעדינה הבינה מאוחר יותר.

"רבקי, הרגעי. זה יעבור להן." המורה ציבי ניסתה לנחם אותה בלי ממש תועלת.

"ציבי. הן לא ישבו בשקט שניה אחת ורק צעקו במשך חצי שעה שהמבחן שיש להם בספרות ביום חמישי הוא התעללות!" אמרה בעצבים מהולים בליגלוג.

ההתנסחות היתה מוכרת לעדינה היטב. אלו היו מילותיה של חנהלה נודלמן.

עוד מספר מורות התקבצו סביב המורה רבקי, שסערה כמו הר געש בהתפרצות.

כשהמחנכת של ט'3 נכנסה, עדינה ריחמה עליה ממש.

"חיה, טוב שבאת סוף סוף. הכיתה שלך הרגה אותי"

המורה חיה לא נראתה מופתעת. פניה היו חתומות. היא רגילה למשפטים כאלו על הכיתה שלה. אבל עדינה שמה לב לשריר שנע בפניה באי רצון, מסגיר שהפעם משהו שונה. מאין עצב וכאב על משהו, או על מישהו?

"רבקי, אני הגעתי רק עכשיו כי כמה בנות מכיתה ט' הזעיקו אותי ואמרו לי שהכיתה שלי צורחת במסדרון וקורעת דפים."

שקט המום שרר בחדר המורות. כולן היו עם פה פעור.

"קראתי למנהלת וטיפלנו בזה. בשיעור אשוחח איתן"

" אין מה לשוחח איתן! צריך לתת עונש שילמד את הכיתה הזו אחת ולתמיד איך מתנהגים!" אמרה המורה רבקי בנחרצות.

"אשקול את העניין. תודה רבקי." ובזה המורה חיה סיימה את הנושא.

למחרת, ביום שני, עדינה נכנסה ללמד את ט'3 את שיעור נביא הקבוע במערכת.

הכיתה היתה שקטה. שקטה מידי. כשהיא שאלה שאלות ענו לה בהמהומים ואווירת הנכאים שעמדה באוויר גרמה לעדינה לייחל לצילצול  כמו שאף פעם לא יחלה. היא ניסתה להבין למה כולן לא משתפות פעולה.

פתאום הכתה בה ההכרה. מקומה של חנהלה נודלמן היה ריק. היא לא הגיעה היום ולעדינה היתה תחושה חזקה שזה נכפה עליה.

***

"חנהלה" המורה עדינה פגשה אותה יומיים אחרי, ביום רביעי.

חנהלה שהלכה לעבר הכיתה שלה נעצרה והסתובבה לכיוונה של המורה עדינה "מה?" היא שאלה בקול צונן.

עדינה נרתעה לרגע. "אני שמחה לראות אותך. בשיעור האחרון שלי לא הגעת"

"אז את מרוצה עכשיו?" חנהלה שאלה בהתרסה וקולה עלה.

עדינה התבלבלה מהטון בו נאמרו הדברים. "למה את מתכוונת?"

"כאילו המורה לא יודעת שהשעו אותי" חנהלה הפטירה בזלזול.

המורה עדינה נשכה שפה. אז ההשערה שלה היתה נכונה. "הבנתי שזה מה שקרה"

"אז המורה מרוצה עכשיו?"  היא שאלה שוב בעיניים בוערות.

"חנהלה. אני באמת לא מבינה על מה את מדברת. למה שאהיה מרוצה שהשעו אותך?"

"פהה" היא נשפה בתרעומת. "כי המורה טרחה ודאגה לעדכן את המנהלת והמחנכת שלי בזה שלא נכנסתי לשיעורים שלה" היא נעצה בעדינה עיניים כעוסות.

ראשה של עדינה הסתחרר. היא לא הבינה על מה חנהלה מדברת. "חנהלה. אני לא עידכנתי אף אחד" הצהירה בנחרצות.

"אז מאיפה המנהלת ידעה על זה?"

"אני באמת לא יודעת חנהלה, אולי איזה מורה ראתה אותך בחוץ ואמרה לה"

פניה של חנהלה נירפו מעט. "המורה בטוחה?"

"בטוחה. דאגתי לך מאוד."

חנהלה זקפה את גבה. "תודה המורה" אמרה ונעלמה כלעומת שהופיעה.

***

הדרך הביתה היום היתה נראית לחנהלה כמו מסטיק לעוס. מאכזב ובלתי נגמר. מחר המבחן בספרות. היא לא יודעת איך הולכת לעמוד בללמוד אליו. היא צריכה לשמור על כל האחים שלה היום שהיו שבעה במספר, החל מחני בת הארבע עשרה וכלה דובי בן החצי שנה. כמו כמעט כל יום בתקופה האחרונה. היא חייבת להצליח לקבל ציון סביר. חייבת. אבא ואמא יכעסו עליה מאוד אם יהיה אחרת. על כל ציון נמוך משבעים המחנכת מתקשרת לאמא שלה והשיחות האלו גורמות לאמא שלה לעצבים מסוכנים, שלא לדבר על שיחות של בעיות משמעת שגורמות לה ממש לצאת מהכלים. ביום שני כשהיא חזרה הביתה עם מכתב השעיה, אמא התפרצה עליה בזעם לא נורמלי וצעקה עליה במשך חצי שעה רצופה  חנהלה נשכה שפה וצמרמורת חלפה בגבה. הזכרונות והמילים שנאמרו לה במשך היום וחצי ההוא לא היו נעימים לה, בלשון המעטה.

היא הגיעה הביתה סוף סוף, נכנסת בדלת בקריאת שלום חטופה. היא הניחה את התיק ליד הספה וצנחה עליה בעייפות לקול רעש אחיה הקטנים. דקה אחרי אמא קראה לה.

"חנהלה"

חנהלה נשכה שפה. היא כל כך מותשת. היא רק רוצה לישון ולברוח מהכל אבל היא ענתה. "כן אמא"

"בואי אלי כשאני קוראת לך" אמא הורתה לה בקול חותך וחנהלה הידקה שפתיים.

"כן" היא נכנסה למטבח בצעדים שקטים, מנסה לגרום שלאמא לא תהיה סיבה לנזוף בה שוב.

"טוב שהגעת. שבי לאכול כי עוד עשרים דקות אני יוצאת לסבתא לבית רפואה"

"טוב" היא ענתה בשקט. היא תשב ותאכל למרות שרעב וחשק היו ממנה והלאה אבל היא לא רצתה להתחיל להתווכח עם אמא.

"זה כל מה שלקחת?" אמה שאלה בטון מתרעם כשעברה ליד חנהלה.

"אני לא מאוד רעבה"

"אין כזה דבר לא רעבה חנהלה. את צריכה לאכול נורמלי! את לא ציפור. זה לא בריא לאכול מעט מידי" היא אמרה בחומרה, לקחה את צלחתה של חנהלה והעמיסה אותה כהוגן.

"הנה, עכשיו זו כמות הגיונית לגילך"

חנהלה הרכינה את ראשה. היא ידעה שאמא לא תצא מהבית עד שהיא לא תרוקן את כל תכולת הצלחת לתוך גופה ושאם היא תראה אותה קמה מהשולחן זה לא יהיה נעים. ככה זה אצלם בבית אי אפשר לקום מהשולחן עד שמסיימים הכל מהצלחת. היא הכריחה את עצמה לאכול, ביס אחרי ביס. אחרי רבע שעה הסיוט נגמר והיא סיימה הכל. היא הניחה את הצלחת בכיור ויצאה אל הסלון.

"חנהלה, מה התיק שלך עושה ליד הספה?" אמא גערה בה בשאלה, בעודה מכניסה דברים ככל הנראה נחוצים לתיק האישי שלה.

"סליחה אמא"

היא נעצרה. "לא ביקשתי התנצלות ביקשתי הסבר"

"נכנסתי הביתה והנחתי אותו ליד הספה" חנהלה דיקלמה, מרגישה בהצגה רפטטבית.

"חנהלה את כבר בתיכון. אני מצפה שלא אצטרך להעיר לך על כאלו דברים" אמרה בחומרה.

חנהלה הרכינה את ראשה בהכנעה.

"אני מאוד מקווה שזה לא יחזור שוב, לא אסבול את זה" היא הזהירה בנוקשות, "מובן?"

"כן" לחשה חנהלה וחשקה שפתיים. היא שנאה את זה שאמא עושה מכל דבר קטן טקס גדול.

היא התכופפה אל התיק על מנת לקחת אותו לחדר רק שהיא גילתה שהוא פתוח. כנראה דווידי, אחיה בן החמש, נגע בו. היא החלה לסגור את הרוכסן של התא הגדול רק שהוא נתקע בדף. מאוד מסויים.

"מה זה?" אמא נתנה בה מבט מוכיח, שולפת את הדף, מחזיקה אותו מחלקו העליון.

חנהלה נשכה שפה. זה דף שהמורה חיה חילקה להן שבוע שעבר שמודיע על אסיפת הורים והיא שכחה ממנו כליל.

לפתע נשמע קולו של דובי בוכה. אמה הסתכלה על השעון.  "חנהלה, לכי לדובי. אני יוצאת עכשיו. תשמרי על הקטנים. אבא יחזור בשמונה. נדבר כשאחזור" הורתה לה בעיניים מצומצמות.

"ומתי תחזרי?"חנהלה שמעה את אהרון בן השבע שואל. היא הרימה את דובי הבוכה ואימצה אותו אל ליבה, חוזרת לסלון.

אמא נעצה באהרון מבט לא מרוצה "הרבה אחרי שאתה צריך להיות במיטה ישן"

הדלת נסגרה וחנהלה נשמה עמוק. כדאי שהיא תעייף אותם שירדמו מהר כדי שתוכל ללמוד קצת למבחן.

בשבע וחצי כולם ישנו כבר, מקולחים ואחרי ארוחת ערב קלילה חוץ מדובי שהחליט שהוא גם רוצה ללמוד ספרות. היא שלפה את מחברת ספרות מהתיק החצי סגור ופתחה אותה, ממצמצת מול כמות החומר.

אף מורה לא הבינה למה כולן אומרות שהמבחן הזה הוא התעללות אבל כל התלמידות ידעו להצביע עליה כזו שאמרה את זה לראשונה. מבחינתה כל מבחן הוא הר חרמון, גבוה ומחליק, אבל המבחן הזה בספרות עבר את סף היכולת שלה. כמות החומר עצומה והתקופה הזו עכשיו שאמא עם סבתא בבית רפואה, שאבא חוזר כל יום מאוחר מהעבודה ושהיא צריכה לשמור על הילדים, הפכו את הלמידה למבחנים לבלתי אפשרית כמעט.

היא רק אמרה את דעתה בהפסקה וכבר כולן אימצו את הסלוגן מעצלות. יותר כיף לצעוק ולהפסיד לימודים מאשר לעשות מבחן. זה התחיל בשיעור נביא של המורה עדינה שהבנות סיפרו לה שהקשיבה להן בתשומת לב והמשיך גם בשלושת השיעורים הבאים. חנהלה נדרשה על ידי בנות הכיתה להנהיג את המחאה והיא עשתה את זה, למרות שלא רצתה. הן דחקו אותה לפינה והיא ידעה שחני ואיילת תלעגנה לה אם לא תעשה את זה. מכאן מצידה זה איבד שליטה. טוב שהמורה עדינה הבינה אותה ולא רמסה אותה גם כן על זה שהבריזה. היא היתה חייבת את השקט הזה לעצמה.

כשהיא ישבה בחדר המנהלת עם המורה חיה לצידה, היא לא העזה להעלות בדעתה לומר להן שזה התגלגל ככה בלי כוונה, הן פשוט לא היו מקשיבות לה.

המנהלת דיברה ללא הפסקה עשר דקות על חומרת המעשה שלה תוך כדי השחילה על הדרך עוד כמה וכמה תלונות של מורות שהגיעו אליה בזמן האחרון וחנהלה אפילו לא העזה להרים את מבטה המושפל. כשהמנהלת הזכירה את ההברזה של שיעורי נביא באותו היום אוזניה של חנהלה אדמו מכעס. היא פתאום הבינה עד כמה היא תמימה ועד כמה המורה עדינה צבועה. יותר מההשעיה שקיבלה, הכעיסה אותה הצביעות.  אבל היום המורה עדינה הצליחה לסדוק אצלה את המסקנה והכעס עליה. היא היתה ניראת כנה כשהחכישה היום את האשמה. אבל אולי זו עוד צביעות??

חנהלה טילטלה את ראשה, מבולבלת וליבה התכווץ בחוסר נוחות. היא נשכה שפה בתסכול והביטה בדובי שסוף סוף נירדם וישן שנת ישרים.

המורה עדינה היתה המורה היחידה שלא התעלמה מהן, לא צעקה עליהן והקשיבה. אולי זו נקודת זכות לטובתה?

חנהלה נשמה עמוק. היא צריכה לישון על זה לילה. לבינתיים מוטב שתלמד קצת כדי שמחר היא לא תחזיר למורה לאה טופס ריק.

***

כמות המבחנים שהיה לעדינה  היתה מכובדת, בהתחשב בכך שהיא מלמדת נביא את שלוש כיתות  י'. היא ישבה בחדר מורות, רכונה על הערמה הגבוהה וקראה במרץ. היא רוצה להחזיר את המבחנים כמה שיותר מהר.

"עדינה"

"מה?" היא השיבה בלי להרים את הראש מהדפים.

"תלמידה קוראת לך בחוץ" עידכנה אותה המורה ציבי.

עדינה הזדקפה וגבותיה התעגלו בשאלה, במיוחד שהיה עכשיו עיצומו של שיעור שלישי. "מי?"

"נראה לי שהיא אמרה שקוראים לה חנהלה" החזירה ציבי, מערבבת את הקפה שלה במתינות.

עדינה התנערה. היא תמשיך לבדוק אחר כך.

היא קמה באיטיות, לגמה עוד מעט מהקפה שכבר התקרר ופנתה אל הדלת.

"המורה?" קרא לה קול קטן.

עדינה חיפשה את התלמידה במבטה, ומצאה. "כן חנהלה" חנהלה נודלמן? מה היא צריכה?

"ה… המורה," היא התגמגמה.

"כן"

"רציתי להתנצל על… על אתמול"

עדינה חייכה. "אני מעריכה מאוד את זה שבאת. אבל גם אני רוצה להתנצל. אני לא ידעתי שהשעו אותך ושנתנו לכל בת בכיתה שלך מטלה"

"זה בסדר המורה. הגיוני שאת לא מעורבת בהכל"

"רגע, היום היה המבחן ההוא, לא?"

"כן" היא הנהנה.

"איך היה לך?"

חנהלה נשכה שפה. גופה התקשח. "בסדר".

"זה נשמע שלא כל כך בסדר."

חנהלה השפילה את ראשה. עיניה התרוצצו.

"רוצה שנדבר קצת?"

חנהלה נשמה עמוק. היא שיחקה עם שפתה באי נוחות. "כן" היא ענתה בשקט.

"יש לכם עכשיו שיעור?"

"כן"

"ביקשת אישור מהמורה לצאת לדבר איתי?"

חנהלה נשפה, "לא"

"אז אני מציעה שתחזרי לכיתה ואני יבוא לקרוא לך עוד כמה דקות. מה את אומרת?" הציעה בידידותיות.

"אפשר" היא ענתה בביישנות שעדינה לא זיהתה. היא הרגישה משהו שונה נושב ממנה.

עדינה נכנסה חזרה אל חדר המורות והביטה על ערמת המבחנים. כנראה שלא תספיק לבדוק אותם היום.

היא ארגנה לעצמה את הדברים לשיעור שאחרי ההפסקה ויצאה לכיוון כיתה ט3, לבקש להוציא את חנהלה נודלמן.

היא נקשה על הדלת וזו נפתחה. ראשה של המורה רבקי הציץ ממנו.

עדינה לקחה נשימה. "היי. אפשר בבקשה את חנהלה נודלמן?"

המורה רבקי הביטה בה בשאלה והיא החזירה לה בחיוך.

"כן. חנהלה" היא פנתה אל פנים הכיתה, "המורה עדינה קוראת לך"

עדינה יכלה לראות מבעד לסדק שנוצר בין המשקוף לבין המורה רבקי את פניה של חנהלה. הבעתם היתה אדישה וקרה, כל כך שונה מהבעתן מספר דקות קודם.

עדינה ריחמה עליה. התחדד לה פתאום כמה חנהלה שומרת, אוגרת ומסתירה בתוך עצמה.

הדלת נפתחה לרווחה וחנהלה יצאה ממנה בהפגנתיות. ברגע שהדלת נסגרה חנהלה פשטה את חזותה הקשוחה.

"תודה המורה" היא לחשה ופניה הסמיקו והפכו לגוון ורדרד.

"בשמחה חנהלה" עדינה הביטה בה ברוך, מנסה להבין את האישיות שנקראת חנהלה נודלמן. "בואי נלך רגע לחדר מורות להכין לנו משהו לשתות ונצא לחצר. מה את אומרת?"

פניה של חנהלה הפכו אדומות. "אני לא צריכה שתיה תודה."

"אין לך מה להתבייש" הן החלו לפסוע לכיוון חדר המורות.

"את אוהבת שוקו או קפה?" שאלה כשהגיעו.

"אני מעדיפה תה אם אפשר" חנהלה אמרה בקושי.

"בוודאי" היא הנהנה במרץ ונכנסה לחדר המורות. עדינה השתדלה להכין את הספלים בזריזות ואחרי שתי דקות גילתה שטוב שכך.

היא פתחה את הדלת, אוחזת בשני הספלים. היא חיפשה בעיניה את חנהלה ומצאה אותה עומדת במרחק מה מכווצת ולידה עמדה המנהלת.

עדינה התקרבה במהירות עד כמה שיכלה עם שתי כוסות חמות בידיים.

"אנחנו דיברנו על זה רק השבוע ואת כבר שוב בחוץ" המנהלת התרתה בה בקול חמור.

עדינה נשכה שפה. במה חנהלה הסתבכה עכשיו?!

"קרה משהו המנהלת?" עדינה שאלה בהתעניינות.

"אהה המורה עדינה. מה את עושה פה?" היא הרימה גבה והשניה התרוממה כשהביטה על ידיה של עדינה.

"יש לי שעת חלון והוצאתי את חנהלה לשיחה" היא ענתה, מבינה על מה היו הצעקות.

"אז למה לא אמרת לי חנהלה?" שאלה המנהלת את הנערה המכונסת שעמדה לידה.

"המנהלת לא שאלה" היא לחשה בעיניים מושפלות.

"טוב. תשוחחו בנעימים." היא איחלה בקשיחות מה והחלה ללכת אבל לפתע הסתובבה. "המורה עדינה, תגשי אלי בהפסקה בבקשה"

עדינה הנהנה לאישור והסתובבה אל חנהלה, מחייכת, מושיטה לה את ספל התה.

"מתנצלת על כל זה חנהלה, אולי לא הייתי צריכה להשאיר אותך לבד." הן החלו לפסוע אל החצר.

"זה בסדר המורה. אני רגילה לדברים האלו"

"זה לא נראה שהם עושים לך טוב" עדינה ציינה בשקט.

חנהלה מצמצה. "נכון"

הן הגיעו אל הספסל הסמוך לעץ גדול שהצל עליו בימי הקיץ החמים אך עתה היה כמעט מעורטל מעליו.

"אז מה היה עם המבחן?" עדינה ניסתה לגשש, לבדוק מה נעים לחנהלה שלא החזירה מבט.

"עניתי רק על חצי מהשאלות" אמרה בשפל קול, כאילו מבויישת מעצמה.

"וואו, למדת?"

חנהלה נשכה שפה. " כן, כמה שהספקתי"

"אני מבינה שזה לא היה הרבה" עדינה אמרה ברוך.

חנהלה בלעה את רוקה. היא הספיקה ללמוד רק עד שמונה וחצי. אחרי זה אמא חזרה, חקרה וצעקה עליה כל הערב על זה שלא הביאה לה את הדף של האסיפת הורים בזמן.

"המורה צודקת"

"אני משערת שהצטערת מזה מאוד"

"כן. המורה לא יודעת עד כמה!" היא אמרה בחוסר אונים.

עדינה באמת לא ידעה עד כמה. ציוניה של חנהלה תמיד היו בינוניים והיא אף פעם לא הראתה התעניינות בלמידה.

"אני שומעת שזה ממש נוגע לך" הדהדה לחנהלה את שהרגישה.

"נכון. למדתי רק שעה אתמול וזה לא היה בבחירה שלי"

"מה זאת אומרת?"

חנהלה בלעה את רוקה ומשכה באפה. "הייתי צריכה לשמור על אחים של אתמול כי אמא שלי בבית רפואה עם סבתא שלי" החלה.

"וואו, איזה מקסימה את! רפואה שלימה"

חנהלה הסמיקה שוב אך מיהרה להמשיך, לפני שתתחרט. "וכשאחים שלי נרדמו למדתי שעה אבל אז אמא שלי חזרה ו-" היא נעצרה פתאום.

"אני מבינה שהיה בינכן חיכוך. את לא צריכה לספר לי מה אבל אני משערת שזה הוציא לך את כל החשק" המורה עדינה אמרה בזהירות.

"לא. היה לי חשק ללמוד אבל היא צעקה עלי איזה שעתיים ואז אמרה לי ללכת לישון"

המורה עדינה הנהנה באמפתיה. "אני מבינה"

חנהלה רעדה מעט ולגמה מהכוס שכבר הפכה פחות חמה.

"אז בוודאי זו הסיבה שהתנגדת למבחן"

חנהלה הנידה בראשה לחיוב. "אני רק אמרתי את דעתי וזה יצא מכלל שליטה"  היא הבטיחה בתחינה.

עדינה כלאה אנחה. לפי מה שהבינה מהדקות האחרונות, אותו היום שחנהלה הושעתה היה גיהנום עבורה. היא כל כך ריחמה עליה על הדמות החזקה שהיא ממלאת בכיתה ועל הבת הנזופה שהיא בבית.

"אני מבינה"

"תודה המורה שאת מאמינה לי" חנהלה אמרה חרישית, נועצת מבט בעלים הצהובים שנשרו מהעץ.

"בשמחה חנהלה. אני תמיד פה בשבילך" היא חייכה בחום.

הצלצול של סוף השיעור נשמע, מסיים את שיחתן בהדגשה.

"תודה המורה" אמרה שוב ונעלמה, מותירה את עדינה מהורהרת.

היא לא ידעה על מה המנהלת רוצה לשוחח איתה אבל היא ידעה מה היא הולכת לומר. היא לא תעמוד על דמה של חנהלה.

בשיעור הבא בכיתה ט3 עדינה נאלצה להודיעה על מבחן בנביא שיערך בעוד שבוע. היא לא שכחה את חנהלה וקראה לה בסוף השיעור.

"חנהלה. המבחן שלך יהיה רק על פרקים י"ב וס'."

עינייה של חנהלה נפקחו לרווחה. "תודה. המורה לא צריכה להתאמץ בשבילי."

"חנהלה. אני כל מעריכה את ההתמסרות שלך לבית. מגיע לך שאתאמץ עבורך." חייכה בחום.

חנהלה חייכה חיוך ביישני.
"תודה"