חוף הים

צחקתי

"סתם מתוך התעניינות" עניתי וראיתי את יעל מביטה בי במבט לא מוגדר, לפחות אני לא יודעת איך להגדיר אותו.
"טוב לדעת" החזירה בהתנשאות ואני שלא יכולה שלא לצחוק… טוב ניחשתם, צחקתי.
הפרצוף של יעל הפך יותר לא מוגדר(זה אפשרי?)
ואני ניסיתי להפסיק לצחוק. איך לומר? זה לא עבד.

" מירי," ראיתי אותה שוקלת את דבריה. " את יודעת שלא כתוב בתורה : וכל אשר תראה, צחוק תצחק ממנו."

אמרה וחיוך קונדסי בעיינה. תמיד ידעתי שזכיתי בזה שהיא חברה שלי.

הצחוק שלי שכח מעט ואני? גם שכחתי על מה צחקתי. על מה צחקתי באמת?
" מירי, רוצה שנתקדם?" שאלה יעל בעדינות שמאפיינת אותה כל כך.
" בטח אפשר להתקדם. אז סגרנו את העסקה? כי אני צריכה את הכסף מזומן" אמרתי ברצינות מלאה.
" דיברנו על מליון, כן?"
הנהנתי בזריזות, אלא מה? אם אני לא יהנהן אף אחד לא יעשה את זה במקומי.

שתינו פרצנו בצחוק מתגלגל. יעל הפסיקה ראשונה, כמו תמיד.
"מירי, אנחנו נוסעות לים או לא?" יעל שאלה ברצינות מהולה ב… מי ים?
" נוסעים?! חשבתי שנלך כדי לגרש כמה ממפלצות ממשפחת הקלוריות מהארון שלי, לאחרונה הן אוכלות לי את הבגדים יותר מדי"
" את יודעת שזה חצי שעה הליכה?" ציינה כמו בדרך אגב.
" אז ניסע, כי אני צריכה קצת להשמין" קרצתי לה.

האוטובוס לחוף הגיע מהר. היום זה היום של הבנות ויעל שכנעה אותי לנצל את העובדה הזו.
הגענו לחוף אחרי עשר דקות של נסיעה שהעלתה בי בחילה חריפה.

אולי בגלל הבושם של זו שישבה מולנו, נו ברבעיה. ואולי בגלל שהנהג נסע מזעזע; גז, בלימה, גז, בלימה,גז, בלימה גז ושוב בלימה. (ספרתי!!)

הגענו לחוף גלי והבנתי מיד שנפלתי בפח.

יעל סידרה אותי, שוב. החוף היה מפוצץ!! ומסקירה מהירה כבר ראיתי לפחות שלוש בנות נוספות מהכיתה!

מה שחסר לי זה רק לראות את המורה גם פה!!
טוב, היא לא הייתה שם אבל המורה כהן לא חסכה מאיתנו את נוכחותה.
" נכנס?" שאלה יעל במסתוריות ואני לא יכולתי לסרב רק צחקתי, כמו תמיד.
יעל סחבה אותי בשרוול, מזל שהחולצה שלי מבד גמיש אחרת יעל הייתה נשארת ביד עם פיסת בד מעוטרת בפרחים.

ואז ראיתי את הים, כלומר הבחנתי בו והתחלתי לרוץ כאחוזת תזזית רק ש…שמעתי קול קורא בשמי.
" מירי?" זה היה הקול של המורה כהן.
הסתובבתי בחדות וראיתי את פניה המופתעות של זו.
"אני" עניתי כשזוויות עייני מורמות. ידעתי שזה רק עניין של זמן עד שאצחק מהפרצוף שלה.
היא הייתה נבוכה ואני? טוב ניחשתם נכון, צחקתי.

יעל התקרבה וכנראה שהצחוק שלי באותו יום היה כמו הקורונה- גם היא התחילה לצחוק.
רק המורה כהן הרימה גבה אחת יותר מדי. ואז גם הצטרפה למחזה הכי מעניין שקרה אולי מעולם על החוף השוקק.

הפעם אני הפסקתי ראשונה תופסת בידה של יעל בחזקה. סחרחורת אחזה בי ונפלתי על החול הנוצץ.
המורה כהן התעשתה והתכופפה לעברי ומבט מודאג בעיניה.
" את בסדר מירי?" שאלה המורה ברכות של חמאה מומסת על פנקייק.
" כן" מיהרתי לענות. באמת שהכל היה הרבה יותר מבסדר.

מה יותר בסדר מליפול מסחרחורת על חופו של הים התיכון? הנפילה הכמעט הכי פסטורלית שדמיינתי אי פעם.
את ההמשך אני לא זוכרת, כי הוא לא קרה.

אני רק יודעת שגמרתי בליבי שאגמור את הסמינר לפני שאכנס שוב לחופים מפוצצים במורה כהן.