אמא שהיא גם מורה

אימוש, מורתי,
כשבנות שומעות שאמא שלי היא גם מורתי שלי,
התגובה הספונטנית של כל אחת: "יא איזה כיף לך" או "יואו כיף לך בטח היא עושה לך פרוטקציות כל הזמן" או "הלוואי עליי'.
אני כאן כדי לומר חד משמעית: לא! זה לא נכון ולא צודק.

דיייייייייייי! נמאס לי! אתן באמת ובתמים בטוחות שאמא מורה זה כיף, גם אם היא לא עושה פרוטקציות זה עדיין כיף. זה לא נכון.
אין לי דרך לתאר את כל הכאב שהיה מנת חלקי בשנים שאמי לימדה. נכון, היה לי כיף, במיוחד כי אמא שלי היא מורה מושששש (אני אומרת את זה לא רק בגלל שהיא אימוש שלי) וכיף שהיא מלמדת אותי ואני יודעת שאני בידיים טובות, אבל זה לא זה.

אני אתן כאן כמה דוגמאות, שתבינו.:
כשאני מצביעה, אמאהמורה חייבת בדווקא לא לקחת אותי, כי הבנות יאמרו שזה פרוטקציה.
כשאני רוצה להקריא, אמא חייבת לקחת משי אחרת מהסיבה הנ"ל.
ועוד משו, אולי הכי כואב!
הרי כל בת מתלחששת לפעמים על המורה, לא?
אז כשנות צוחקות, מחקות או מתלחששות, זה כואב לי, כואב נורא!
ואף אחת לא יכולה לתאר איזה כאבים איומים זה, כשבנות כולה מרכלות על המורה, והיא במקרה אמא שלי. כל פעם שזה קורה, אני מנסה להרגיע את עצמי. אני אומרת לעצמי שגמני מרכלת על מורות, וזה לא אשמת הבנות שהמורה היא אמי.

כשבנות מרכלות, ופתאום שמול לב שאני שם, הם משתתקות, מסמיקות. וזה במקרה הטוב. במקרה הגרוע הן ממשיכות לרכל. וזה כואבבבבבבבבבבבבבבב נוראאאא! דיייי הלב שלי כבר פגוע! אני לא יכולה! אני מבינה אתכן כשאתן מדברות על המורה, אבל תשימו לב אם ביתה לא נמצאת כאן כרגע. 3>
אני אתן לכן שני מקרים שקרו לי, וכאבו לי ופגעו בי.

פעם אחת הלכנו כל הכיתה למסעדה, לכבוד ר"ח אדר. המורה (לא אמא שלי) אמרה שעכשיו כל בת יכולה לחקות מורה לכבוד ר"ח אדר. כולן חיקו והיה כיף, ואז בת אחת קמה, והתחילה לחקות את אמא שלי. הבנות התפוצצו מצחוק ואני הובכתי. צחקקתי בשקט. קיוויתי שלא ישימו לב שאני פה. ואם לא די בכך, מישי קראה פתאום: יוווו תראו את רבקה! חחחח איך היא נראית! טוב מה אתן רוצות, מחקים פה את אמא שלה!" רציתי לקבור את עצמי באדמה! וכשאני חושבת על המקרה הזה, הלב שלי נקרע!
פעם אחת דיברתי עם מישי מהכיתה, ואז התחלנו למנות את המורות הטובות בבצפר. אמרנו כמה שמות, והיא גם אמרה. (אמא שלי לא הוזכרה) ופתאום הבת הזו מסתכלת עליי, נעה וזעה באי נוחות ותוך כדי אומרת, אהה וגם אמא שלך אחת המורות הטובות, ברור! עכשיו שלא תבינו לא נכון, היא אמרה את זה כי היא באמת חשבה ככה, ומלא בנות חושבות ככה, אבל היא הובכה כי היא שכחה מזה והיא חששה שאיעלב. אמרתי לה חחח יכול להיות, ומיהרתי לסיים את השיחה ולרוץ לשירותים…

אוףףףף למה זה צריך להיות ככה!!??

והמקרה האחרון הוא מקרה ישן ונושן, שחזר על עצמו מלא.
בכיתה ב' (כע מזמןןןןןןן) אמי היתה המחנכת שלנו. כל שיעור הייתי מצביעה, ואמי לא לקחה אותי. הייתי רוצה להתנדב, ואמי לא בחרה בי. הייתי נעלבת עד עמקי נשמתי! וכל פעם, בסוף השיעור היינו מחכות עד שהבנות ייצאו מהכיתה, ואז אני ואמא היינו מתחבקות ואמא הייתה מסבירה לי שהיא לא יכולה לבחור בי, לקחת אותי, כי כולן יגידו "זה רק בגלל שהיא הבת שלה" וכמה שהיא אוהבת אותי, בכיתה, היא לא אימא אלא מורה וככה זה חייב להיראות.

אז בנווווות! אני כותבת את זה כדי שתבינו אותי, ואת כל הבנות שאימותיהן גם מורתיהן!
תגלו קצת הבנה, קצת טקט! ולאור כל המקרים האלה, נסו לנהוג ההפך!
אני מודה לכן מראש בשם כל הבנות עם מקרה דומה לשלי!
אוהבת ומעריכה!
ריקי 3>