שלא לשמה /39

צרפת

לפרק הקודם
צרפת
מיכל חוזרת לאחים שלה, אחרי השיחה שלה עם נפתלי.

היא מבחינה בשני רופאים שיוצאים מחדר המחלקה, מורידים מעצמם את הכפפות וזורקים לפח שליד. היא מסמנת לשמואל אחיה הבכור. הוא גם כן מבחין בהם ומתקרב לעברם, מיכל אחריו.

"דוקטור, יש חדש?" היא פונה לרופא אחד מבינהם, השני ממשיך בדרכו.

"קפלן?" הדוקטור שואל.

"כן".

"בנתיים כלום, היא יציבה אבל אני לא בטוח שזה יימשך הרבה זמן".

מיכל מרגישה איך שהאוויר נעצר לה בקנה הנשימה, מתעקש לא להמשיך "אבל מה איתה עכשיו? אפשר להציל משהו?" שמואל כרגיל נחוש.

"אמרו לכם כבר איך זה קרה?" הוא לא הספיק לדפדף במידע של המטופלת. הזעיקו אותו דחוף למחלקה כדי לייצב אותה.

"היא חולה באמנזיה" מיכל לוחשת.

"באמת? לפני כמה זמן גילתם את זה?"

"לפני שבוע וקצת, הרופאים לא היו בטוחים אז שחררו אותנו. אבל היא סבלה מזה כבר הרבה לפני, ובמשך שבוע היא לגמרי לא תפקדה". מיכל עונה.

שמואל נחרד, למה הוא לא התעניין יותר בשלום אמא שלו? הוא גר בכלל באורבלוויי, רחוק במרחק של כמה שעות מהוריו, הוא מנסה לתרץ. אבל בימינו יש טלפון והוא עוד הבכור.

"אני מבין, יש לה עוזרת סיעודית?"

"סיעודית? למה?" שומאל לא מבין.

"היא לא הצליחה לתקשר טוב וגם לאכול או להתקלח, וזה לא היה מתאים שאבא יסעד אותה אז מימנו לה עוזרת סיעודית". מיכל מסבירה לו.

"מימנו? מי?" אז אמא שלו באמת לא הייתה בסדר, רחמנות.

"אני ובעלי, אבל זה לא משנה", מיכל לא רצתה לספר על זה לאף אחד. זה היה הסוד של אבא שלה, שלה ושל נפתלי. "אבל היא מגיעה לחצי יום ולעוד שעה בערב".

שומאל המום.

"עכשיו זה יותר ברור. אמא שלכם הגיעה אלינו בסביבות הצהריים עם פגיעה חמורה בראש, הצלחנו לייצב אותה, כמו שציינתי בהתחלה. אבל הפגיעה מאוד חמורה בראש וזה היה די קרוב לעורף, לכן יש לכם נס", הוא מסתכל עליהם, חרדים, משתמש בשפה שהם מכירים. " נס שזה לא פגע בעורף, אחרת אתם הייתם כבר מאבדים אותה".

"אז יש תקווה?" מושקי מתקרבת, שמעה רק את המשפט האחרון של הדוקטור.

הרופא משפיל את פניו "היא יציבה אז אפשר לקוות".

"ברוך השם". הם אומרים ביחד, צוחקים.

"אבל אני לא רוצה להשלות אתכם, היא במצב קשה. מורדמת ומונשמת, בגיל שלה זה כבר סיפור כבד. אני חוזר למשרד שלי, אני אחזור לבקר את אמא שלכם עוד שעה".

"תודה רבה דוקטור". הם מודים לו.

"איפה אבא? צריך להודיע לו". שמואל בשלו.

"אפרים הוציא אותו קצת החוצה לאוויר, הוא מאוד לחוץ", מושקי מודיעה "מיכל שבי, זה לא בריא בשבילך לעמוד הרבה זמן".

מיכל מצייתת לה, "נראה לי שלא כדאי להודיע את הכל לאבא".

"את רוצה להסתיר את זה ממנו?" שמואל מתיישב לצידה של מיכל. הוא לא אוהב שמיכל משתלטת על הכל.

"חס ושלום! כן נגיד לו שאמא יציבה והיה נס שזה לא פגע בעורף, אבל בנתיים לא לספר לו שהמצב יכול להדרדר".

"מיכל צודקת, זה יכול לפגוע בבריאות שלו".

"אחריות שלכם". הוא קם.

אפרים מתקרב עם אביו.

"הדוקטור עוד לא יצא?" אריה ראה אותו נכנס כבר לפני שעתיים מה לוקח כל כך הרבה זמן?

"הוא יצא, אבא", שמואל מתקרב אליו "הוא אמר שהם הצליחו לייצב את אמא, ושהיה לנו נס שהפגיעה לא פגעה בעורף שלה, אלא רק קרוב". הוא שולח מבט למיכל, היא מחייכת אליו בהכרת תודה.

"אם זה קרוב זה עדיין גרוע". אריה לא טיפש.

"פחות גרוע, הם ינסו לטפל בזה". מושקי מחזקת את אבא שלהם. הם שכחו שהוא פיקח.

"אחח" אריה נאנח. מתיישב.

"אבא אל תדאג, הכל יהיה בסדר. אני לא יכול לחשוב בכלל שיקרה משהו לאמא. היא כזאת צדיקה. היא תצא מזה ׳אם השם לא ישמור עיר, שווא שקד שומר׳ והוא ישמור עליה" אפרים מסתכל על שמואל ואז על אביו.

"אתם כולכם צודקים. בנים רוצים שנלמד משהו לשלומה של אמא?" אריה מבין שהוא צריך להיות חזק. והילדים שלו יעזרו לו.

"בטח!" שמואל אוהב ללמוד עם אביו, מאז שיצא לשליחות באורבלוויי הם הפסיקו ללמוד ביחד, רק בכמה שבתות משפחתיים.

"יופי", אריה קם "מיכלי אולי תחזרי הביתה? תנוחי".

הלב של מיכל מתרחב, אבא דואג לה. אבל מתכווץ בחזרה, הם לא לבד כאן. תמיד קיבלה יותר תשומת לב מאבא שלה, הילדה של אבא. "אני אשאר כאן, הבית רחוק ולא יהיה לי כח לנסוע למשך הרבה זמן".

"והילדים?"

"עם הבייביסיטר". היא לוחשת.

"בסדר", הוא מבין "ומה איתך שמואל איפה הילדים?"

"אשתי חזרה מוקדם מהעבודה ולקחה אותם" בוקר טוב אבא. תודה על התעניינות.

"אפרים, מה עם שלך? ומושקי?" אפרים ומושקי גרים באותו איזור, ולמושקי יש סך הכל ילדה אחת בת שנה, שלא אמור להיות עם זה בעיה.

"אצל המטפלת". אפרים ומושקי עונים ביחד, מחייכים אחד לשני.

"אגב אבא צריך להודיע לעובדת סיעודית שלא תחזור הביתה, כי אמא לא שם". אפרים נזכר.

"גם אתה ידעת מהעובדת?" שמואל מתפרץ.

"תרגע, אבא סיפר לי כשהיינו למטה, כל הכבוד לך מיכל". אפרים מחייך אליה.

"טוב עם כל כך הרבה זמן פנוי וכסף"… שמואל לוחש. אבל מיכל שומעת את זה ומצטערת.

"אתה צודק אפרים, מיכל תתקשרי אליה בסדר? בנים בואו נלך לחפש גמרא או חומש באיזור".

"אבא יש לי כאן, זה בסדר". שמואל מראה על התיק שלו.

"צדיק! אשרייך" אריה מחייך אליו.

הבנים מתרחקים. מושקי ומיכל נשארות מחוץ למחלקה.

"מושקי את כועסת עליי?" מיכל שואלת.

"עלייך? למה?"

"לא יודעת אולי בגלל העובדת? שהסתרתי מכם"

"אני ממש לא כועסת. אפילו מודה לך. תקשיבי כל אחד מאיתנו טמון עמוק בתוך הלו"ז שלו ואין לו זמן לחשוב על דברים אחרים. ואת לקחת פשוט יוזמה וטיפלת באמא. כל הכבוד לך!" מושקי מחייכת אליה.

"כי אני לא שליחה" מיכל פולטת בצער.

"לא שליחה? הרבי אומר שכל יהודי הוא שליח! בכל מקום שנמצא. ומה עם הסיפור של שולמית? זה לא נקרא שליחות?"

"כן, זאת אומרת לא יודעת. אני באמת צריכה להתקשר אליה אמור להיות לה ממש בקרוב משפט עם בעלה הגוי, בקשר לילד שלה". היא לגמרי שכחה משולמית. מסכנה.

"וגם לעובדת סיעודית"

"אני אשלח לה הודעה".

"תגידי ומה עם גיסתך? איך הם?" מושקי מתעניינת.

"קשה, התקשרתי לא מזמן לנפתלי והוא סיפר שהורידו לקטן את ההרדמה וכנראה יורידו לו את ההנשמה בקרוב, אבל עכשיו גם בעלה נפגע והוא בבית חולים אחר משל הילד, אז נפתלי נסע לבקר אותו. יש להם גם את הבכורה שלהם שמאז התאונה לא ממש מדברת" מיכל נאנחת. לא קל לדבורי.

"וואו", מושקי מצטערת "שישמעו בשורות טובות בקרוב"

"אמן! וגם אנחנו" מיכל מעיפה מבט לכיוון דלתות הזכוכית של המחלקה. קשה לה לחשוב על אמא שלה ששוכבת מאחורי אותם דלתות, מחוסרת הכרה.

© כל הזכויות שמורות