שלא לשמה /27

ישראל

לפרק הקודם
ישראל
אתי מתקשרת לדבורי, יהודה היה אמור להגיע כבר. היא רוצה ללכת לישון אבל היא מחכה לו. שייני כבר נרדמה מזמן. דבורי עונה.

"הלו?" למה חמותה מתקשרת אליה באמצע הלילה? אולי קרה משהו לילדים?

"דבורי מה שלומך?"

"ברוך השם, מחכים לשמוע את התוצאות הסופיות, אולי מחר בבוקר יעבירו אותו כבר למחלקת הילדים" כמה שהיא שמחה לשמוע את זה. סימן שיש התקדמות "קרה משהו לילדים?"

"לא. הכל בסדר, אין לך מה לדאוג. הם ישנים עכשיו" היא מרגישה שהיא קצת הלחיצה את דבורי "אבל רציתי לשאול אם כבר דיברת עם יהודה מאז שהוא נסע. הוא עדיין לא הגיע" ואני דואגת ועייפה.

דבורי מתבלבלת "לאן הוא לא הגיע?"

"מה זאת אומרת לאן? לכאן, לבית שלכם" מסכנה דבורי, הראש שלה לא כאן. ובצדק.

"מה?" מה קורה כאן? הוא בכלל עכשיו בבית הכנסת, לומד. מקווה מאוד שזה לא עוד שקר של יהודה.

"כן. הוא קיבל מכתב אז התקשרתי אליו והוא הודיע שהוא יגיע לקחת את המכתב" היא מאוד התפלאה על הזריזות והנחרצות שלו. "אז הוא עוד לא הגיע"

"אני מבינה" לא מבינה בכלל. אז יהודה לא נסע לשום בית כנסת ולא לשום לימוד. הוא שיקר לה. השאיר אותה לבד בשניידר. הדמעות זולגות ללא אישור.

אתי שומעת סיבוב מפתחות "הא, דבורי אל תדאגי עכשיו הוא הגיע. להתראות" היא ממהרת לנתק ולפתוח ליהודה את הדלת לפני שיספיק לצלצל ויעיר את הקטנים.

"שלום יהודה" היא בקושי מזהה אותו. היא יכולה להבחין בקלות בכמה קמטים במצח שלו. בטח מהדאגה.

"שלום אמא. מה שלומך?" הוא נכנס לבית שלו, מחפש בעזרת העיניים את המכתב. לא מצליח.

"ברוך השם, הרגע ניתקתי עם דבורי. איפה היית?" היא שואלת באגביות.

הלב של יהודה פועם בחוזקה. אמא שלו דיברה עם דבורי. מקווה מאוד שהיא לא סיפרה לה שהוא נסע לירושלים.

"על מה דיברתם?" הוא בכלל אמור להיות עכשיו בבית הכנסת שליד שניידר.

"עליך"

"עלי? מה יש לדבר?" הוא מרגיש את הקול שלו רועד.

"לא משנה, אני דאגתי לך. כמה זמן לוקח לך להגיע?" היא בוחנת אותו.

"אמא שניידר זה לא נסיעה של עשר דקות. והיה איזה מחסום בדרך. אז הוויז שינה כיוון"

"העיקר שהנסיעה עברה בשלום"

"כן. איפה המכתב אמא?" הוא מנסה להראות שהוא רגוע.

אתי בוחנת את הבן שלה. הוא מתנהג מוזר. היא מושכת בכתפיים שלה וניגשת למגירה צדדית במטבח. שולפת את המכתב.

"הנה, קח".

"תודה רבה, להתראות" הוא פונה לצאת מהבית.

"רגע יהודה! אתה לא רוצה לראות את הילדים?" כנראה שהמכתב הזה מאוד חשוב עד כדי כך שהוא שכח את הילדים שלו. אם זה היה מתאים היא היתה מאירה לו על הבית שהוא נקי, בזכותה. ועל עוד כמה דברים.

יהודה מרגיש איך שהלחיים שלו בוערות "הא, נכון. פשוט הראש שלי כל כולו אצל דובי" הוא מוצא תירוץ. מוסיף עוד שקר לרשימה.

"אוי, ילד שלי" אתי עוד רגע צועקת על עצמה שככה חשבה על הילד שלה. מסכן.

יהודה עובר בחדרים, עושה את עצמו מתעניין וחוזר לסלון "חמודים. תודה רבה אמא על הכל" הוא נפרד ממנה.

"להתראות, תבשרו טוב"

"אמן" הוא יורד במדריגות, נכנס לרכב, פותח את המכתב בידיים רועדות, מבחין בכתב של נחום. מוזר. למה שנחום יכתוב את המכתב? כנראה שאלכסנדר ביקש ממנו. הוא מתחיל לקרוא את המכתב, העניים שלו זזות מימין לשמאל. הלב שלו מאיים להתפוצץ. הוא קורא שוב את המכתב:

"יהודה צדיק שלי.

מה שלומך? הרבה זמן לא נפגשנו. בעצם מאז הפגישה בה החלטת שאתה מעוניין לעזוב את החבורה הנהדרת שלנו. ואני, בטוב לב, הסכמתי לך לעזוב. בתנאי שתשלם 1,500,000 דולר.ובנתיים לא קיבלתי גרוש.

אני לא חבר שלך יהודה. איתי אין משחקים. לכן אתה תתחיל לקדם את העניינים או שעבורי אתה עדיין בחבורה. ואתה יודע טוב מאוד מה זה ידרוש ממך.

אל תיתחכם יהודון.

שלך אלכסנדר. וידיד נוסף שרוצה בטוב.

נ.ב. רפואה שלימה לדובי שלך."

יהודה לא מצליח להבין על איזה ידיד מדובר. הוא קורא בפעם השלישית את המכתב. ולפתע מבחין במשפט האחרון " נ.ב. רפואה שלימה לדובי שלך."

איך הוא יודע על דובי? על המצב שלו? על התאונה?

פתאום נורה אדומה נדלקת לו בראש.  הוא כמעט קופץ מהמושב.

איך הוא לא חשב על זה מקודם??

אלכסנדר הוא זה שדרס את דובי!! הרי גם שלומי אמר שהוא ראה איך שהמכונית דרסה במכוון את דובי. גם הרכב ששלומי תיאר היה מתאים בדיוק לרכב של אלכסנדר. הוא מרגיש איך הצבע נעלם לו מהפנים. איך שהגרון שלו מתייבש. הדמעות מתחילות לזלוג ללא הפסקה.

הוא האחראי הבלעדי על התאונה של דובי. על הניכות שלו. על כל הצער של דבורי. על הכל.

אלכסנדר דרס את דובי בגלל שהוא לא שילם את הסכום שהוא דרש.

הכל בגללו.

הילד שלו יהיה עם מום כל החיים שלו רק בגלל אבא שלו. אף אחד לא יסלח לו לעולם. אף אחד!.

הוא נזכר באותה הפגישה, איך הוא בכלל הכניס את עצמו לזה? איך? איך הוא בכלל נכנס לחבורה הזאת?

בעצם הכל בגלל נחום. הוא זה שהכיר לו את אלכסנדר והחבורה. הוא זה שהכניס אותו לשם. איך הוא היה תמים. איך הוא לא שם לב לסכנה שלו הוא נכנס? לפתע הוא מבין עוד משהו. מבין מי זה אותו ה'ידיד שרוצה בטוב' שכתוב במכתב.

זה נחום!

הכעס עולה לו. נחום גם אחראי על התאונה.

נחום!. שיהודי יפגע ביהודי?! יהודה נחנק מבכי.

כואב לו כל כך.

ייסורי המצפון, האכזבה, החרטה ממלאים לו את הלב. הוא מתניע את האוטו, נזכר שהוא גם שיקר לדבורי שהוא בכלל אמור להיות בבית הכנסת. הוא נכנס לכביש הראשי. איזה בית כנסת? אשתו כזאת תמימה, כמוהו, במובן מסויים. הוא מרגיש איך רגש נוסף נדחס לו ללב.

כעס. כעס עליו. על נחום. על אלכסנדר. וגם למרבה הצער על השם. הרי הוא החליט לעזוב את החבורה, לחזור בתשובה, להפסיק עם כל השטויות שעשה. להשתנות. ובתמורה, השם מעניק לו ילד חצי נכה, אישה מרוסקת. העיניים שלו מתמלאות בדמעות, בקושי מצליח לראות את הכביש.

מחר הוא יסע לאלכסנדר. הוא יסביר לו שמדובר בסכום ענק, שליהודי ירושלמי יש בקושי שליש מהסכום. נכון שהוא יכול לבקש מהשווער שלו ומגיסו אבל הם בטח ישאלו אותו למה הוא צריך את הסכום, ולמרבה הפלא הפעם הוא לא רוצה לשקר להם.

הוא יסביר לאלכסנדר שזה שהוא עדיין לא הביא את הסכום זאת לא סיבה לדרוס ילד, ולמוטט משפחה שלמה.

הוא חושב לרגע לפנות למשטרה, לספר להם על אלכסנדר. אבל הוא רק מגחך מהרעיון. אם הוא רק ידרוך בתחנת המשטרה הוא עלול לשים קץ לחייו. לאלכסנדר יש אנשים בכל מקום אפשרי, והם לא יהססו להודיע על כך לאלכסנדר. בכל אופן גם הוא היה מקבל עונש על המעשים שעשה בתקופה הראשונה שלו בחבורה.

יהודה נאנח. אחרי שעה של נסיעה הוא חונה בשניידר. הבית החדש שלו. הוא נכנס לתוכו, ועולה בטבעיות לקומה הרביעית, הוא מבחין בדבורי שמסתובבת קרוב לספסלים.

הוא מתקרב אליה "דבורי? את לא עייפה?"

"יהודה!" היא כמעט שואלת אותו כמה זמן לקח לו כדי לנסוע לירושלים ולחזור, אבל מתאפקת. ממשיכה במשחק השקר שלו.

"איך למדת?"

יהודה נושם לרווחה, אמא שלו לא סיפרה לה כלום. לפחות זה "בסדר, שינה לי את כל הראש"

"יופי" היא מתחילה לבכות, מתיישבת בספסל פנוי.

"מה קרה?"

"כלום" רק שבעלי משקר לי, הילד שלי בטיפול נמרץ. לא חסר.

"אז למה את בוכה?"

היא מרימה עיניים, באמת אכפת לו? "לפני רבע שעה רופא יצא מהמחלקה ואמר לי שמחר בצהריים יהיה ישיבת צוות והם יראו אם כדאי בסוף להעביר את דובי למחלקת הילדים"

"נו, אז זה בשורה טובה לא?"

"אני כבר לא יודעת. הם לפני זה רצו לשחרר אותו כבר מחר בבוקר ופתאום הם משנים דעה. אולי קרה משהו והמצב מדרדר? הם לא מתכוונים עדיין להוריד לו את ההנשמה בגלל שהוא עוד לא מוכן לזה. את ההרדמה הם ינסו להוריד אבל הם אומרים שגם זה לא בטוח" היא פורצת שוב בבכי.

"דבורי אני לא מבין. למה את בוכה?" ואין לי סבלנות עכשיו לשום דבר, במיוחד לבכיות שלך.

"ככה" היא מבינה שיהודה אפילו לא בכיוון של להבין אותה. היא קמה מהספסל וניגשת לספסל אחר, יותר רחוק. ושם היא ממשיכה לבכות.

יהודה נשאר המום בספסל. מתחיל לבכות. מבין עד כמה החיים שלו נשברו לרסיסים. הוא הצליח לפגוע באשתו. אין לו כח לקום עכשיו ולנסות לרצות את דבורי. זה יעבור לה עד מחר.

© כל הזכויות שמורות