שלא לשמה /24

new-emotion-icons_85
מוריה

ישראל

לפרק הקודם
ישראל
"דבורה מה עם הילדים?" טל פונה אליה. דבורי נראית לה מרחפת. כבר יומיים היא לא דיברה איתם. ביום של התאונה היא הספיקה לדבר איתם קצת אבל זהו.

"מה?" היא לא שמעה את מה שאמא שלה אמרה.

היא מרגישה קצת נבוכה. היא לא מפסיקה לחשוב על דובי שלה, הם כבר שעה ממתינים מאז שהרופא נכנס לחדר והשאיר אותם בלחץ נוראי. כבר שעה של דמיונות ופחדים. כמה זמן לוקח להם לבדוק אותו?

"שאלתי מה עם הילדים? איפה הם עכשיו?"

"אוי אמא את צודקת. לגמרי שכחתי מהם", איזו מין אמא אני? "הם עכשיו בבית. חמותי וגיסתי שומרים עליהם, אני צריכה להתקשר אליהם" היא מחפשת באנשי הקשר את המספר של חמותה אבל האותיות והמספרים מסתבכים לה.

"דבורה הכל בסדר?" הבת שלה מגיבה נורא קשה כשהיא ברגעי לחץ. היא לגמרי לא מפוקסת. טוב אי אפשר גם להאשים אותה…

"כן, כן, אני רק שכחתי את המספר של חמותי רק רגע" היא מחפשת את יהודה ורואה אותו יושב בספסל רחוק. הוא חושב.

 

היא עוזבת את אמא שלה וניגשת לשבת לצד יהודה "יהודה?"

"מה?" הוא עוצר את כל המחשבות

"אתה יכול להתקשר לאמא שלך לבדוק מה שלום הילדים? אני רוצה לדבר איתם" מסכן יהודה, לפי דעתה הוא זה שהכי סובל מהסיפור. חוץ מדובי.

"כן בטח" הוא מתקשר לאמא שלו.

"הלו?" אסתי מסמנת לשייני שהיא יוצאת שנייה למרפסת ושתשים עין על רחלי.

"אמא שלום זה יהודה, מה שלומכם?" הוא שם את אמא שלו על רמקול שגם דבורי תשמע.

"יהודה! שלומנו מעולה אתה יכול להרגיע את דבורי ולהגיד לה שהילדים נהדרים" חלקם.

"את על רמקול אמא, היא שומעת אותך" הוא מחייך. דבורי לא.

"יופי. אז מה שלומכם? אני כבר לא ידעתי מה לחשוב מרוב כל הסיפורים ששמעתי מהשכנות בדרך לכאן, מה שלום דובי? איך הוא מרגיש?"

יהודה מסתכל נבוך לכיוונה של דבורי הם באמת לא עידכנו אותה על כלום.

"הממ דובי בסדר" יחסית לבן אדם מורדם "הם עשו לו צילום רנטגן ו—" איך להגיד את זה, הוא יהיה עם כיסא גלגלים. שבר ביד. שריטות בפנים. ילד נכה. והוא סך הכל בן ארבע, מספיק לך?

 

"ומה? יהודה ודבורי בבקשה תספרו לי הכל מבלי להחסיר פרט. אני רוצה לשמוע את הכל" כואב לה על שניהם. כמה שהם עברו.

"אמא הוא יהיה נכה. חוט השדרה שלו נפגע. יש לו בנוסף שבר ביד ועכשיו אנחנו מחכים שיסיימו לבדוק אותו שוב" הוא נאנח. כבר יומיים הרופאים לא מודיעים על שום שיפור או התקדמות בנושא, כל פעם עם אותה התשובה 'נעשה בדיקה'. לא מסוגל להסתכל על דבורי.

"אוי ווי זמיר" היא נשענת על המעקה של המרפסת מרגישה סחרחורת "לא פשוט. לא פשוט. ואתה אומר לי עוד שהוא בסדר?"

יהודה מתאפק לא לצחוק "התכוונתי שהוא יחסית בסדר לילד מורדם"

"מורדם??" מה עוד?

"כן אמא. הוא עדיין לא התעורר מאז התאונה. הוא גם לא מצליח לנשום נורמלי".

"אז הוא גם מונשם?" היא לא יודעת מה היא צריכה לעכל ראשון. זה שהנכד שלה עבר תאונה או זה שהוא יהיה נכה בכיסא גלגלים ושהוא מונשם ומורדם?

"כן" לאמא שלו יש קליטה איטית. הוא כבר שכח את זה.

"אוי וי זמיר. אוי וי זמיר"

דבורי מסמנת ליהודה שהם לא התקשרו לשמוע את כל התגובות והשאלות של אמא שלו, היא רוצה לדבר עם הילדים שלה.

 

"אמא הילדים לידך?" הוא שואל בנימוס.

"איזה ילדים?" על מה הוא מדבר?.

יהודה מחייך "אמא, הילדים שלנו".

"אה כן הם כאן. אני כבר אעביר לכם אותם. תהיו חזקים ילדים, אני ושייני כאן בכל מקרה ואנחנו לגמרי פנויות" לצערי.

"תודה אמא" הם מחכים כמה דקות ושומעים רעשי רקע.

לפתע הם שומעים קול דק מעבר לטלפון "אמא?"

דבורי שמחה לשמוע אותה "כן חני, מה שלומך ילדה יקרה שלי" דבורי מתאפקת שלא לבכות. עכשיו היא מבינה עד כמה הילדים חסרים לה.

"ב"ה בסדר. אמא מתי אתם חוזרים?"

דבורי מסתכלת על יהודה "אנחנו לא יודעים, למה?"

"אז אל תחזרו תשארו עם דובי. כי סבתא ודודה לא מפסיקות לספר לנו סיפורים ולא משעמם לנו בכלל" היא מבקשת, כמעט מתחננת.

דבורי נושמת לרווחה. הילדה שלה בסדר, לא לקחה את הסיפור קשה "בסדר מתוקה, רוצה להעביר לי את בני?"

"בסדר להתראות אמא" היא מעבירה את הטלפון לבני

 

"אמא?"

"כן בנימין מה שלומך?"

"בסדר, אבא לידך?"

"כן הוא שומע אותך" היא מסתכלת ליהודה.

"אבא?" הוא מרגיש יותר בנוח לדבר עם אבא שלו.

"כן בניומין"

"דובי בסדר?"

"כן, אל תדאג הוא לא סובל" כשהם יחזרו הביתה הם יצטרכו לדבר עם כל הילדים ולראות את התגובה שלהם, זה לא הגיוני לספר להם בטלפון.

"בסדר, אמא את יודעת שיעקב ורחלי כל הזמן מציקים לי, הם לוקחים את המשחקים שלי ומפריעים לי" מתי הם כבר יחזרו?

דבורי צוחקת "אני אגיד לסבתא שתשמור עליהם יותר"

"יופי" ובלי לשאול הוא נכנס לחדר של הבנות וקורא למלכי לגשת לטלפון.

דבורי ויהודה שומעים את הלחשושים ושומעים גם את הדלת נסגרת, כנראה שבני יצא.

 

"מלכי?" יהודה שואל. מהסס.

"כן" היא עונה בשקט.

"מלכי! מה שלומך?" הלב של דבורי יוצא לבת הבכורה שלה, היא מתגעגעת אליה כל כך.

שקט.

"מלכי את על הקו?"

"כן"

"יופי, טוב לך עם סבתא?" משהו עובר על מלכי.

שתיקה של כמה שניות ואז היא עונה "כן"

"מלכי רוצה לספר לי איך את מרגישה?" היא מסתכלת מודאגת על יהודה. גם הוא מודאג.

השתיקה של מלכי לא מתאימה לאופי שלה, היא בדרך כלל לא מפסיקה לדבר. ועכשיו היא עונה בקושי במילה אחת.

יהודה נזכר שלפני שהוא נסע עם האמבולנס, כשהוא דיבר איתה היא בכלל לא ענתה לו. רק הנהנה לו עם הראש.

שתיקה.

"מלכי?"

"כן" מלכי עושה מאמץ להוציא את המילים האלו, מבחינתה, לא לדבר בכלל אבל היא מרחמת על אמא שלה, ולכן היא עונה ללא ברירה.

"אני אוהבת אותך" ובמחשבה שנייה "אנחנו אוהבים אותך"

יהודה מרוצה.

ושוב שתיקה מעבר לטלפון. הם שומעים קול של בכי.

דבורי עוד רגע נוסעת לירושלים ומחבקת את הבת המסכנה שלה.

אתי נכנסת לחדר ומוצאת את מלכי בוכה בתוך הכרית והטלפון לידה. מסכנה. היא מלטפת לה את הגב ולוקחת לה את הטלפון ויוצאת מהחדר.

 

"יהודה"

"כן אמא, מה קרה למלכי?"

"מאז שהגענו הביתה היא נכנסה לחדר שלה ושתקה, שייני מידי פעם מדברת איתה. היא כנראה עדיין בטראומה, זה יעבור" מקווה.

"בסדר, שוב תודה אמא על הכל להתראות" יהודה מנתק.

דבורי מנגבת את העניים.

הרופא יוצא מהחדר וניגש ישירות לדבורי ויהודה

"שלום".

הם קמים, מופתעים "שלום דוקטור".

"בואו נשב" הוא מושיט את היד ונותן להם לשבת קודם כל על הספסלים שליד ואז הוא מתיישב.

"אתם נחתם קצת?" לפי העיניים שלהם זה לא נראה ככה.

"זה נשמע לך הגיוני לנוח במצב כזה?" שואלת דבורי. קצת בחוצפה.

"צודקת. סליחה".

"יש חדש?"

"האמת שכן. אחרי עוד בדיקה מצאנו שיש לילד שלכם חתך עמוק בבטן, ניצלנו את זה שהוא מורדם ולא מרגיש כלום אז תפרנו לו את זה, לכן זה לקח יותר זמן"

"זה החדש?" אין חדשות טובות?

"בנתיים כן. אנחנו מחכים להתאוששות מצד הגוף לאחר הפגיעה. כשזה יקרה אנחנו ננסה לאט לאט להוריד לו את ההנשמה"

"ואז?" דבורי לא עומדת בזה.

"אנחנו עדיין לא יודעים. שוב, קודם נחכה להתאוששות של הגוף מהטראומה. אחרי זה אנחנו נוריד אותו למחלקת הילדים, בעוד כרבע שעה אחד מכם יוכל להיכנס לראות אותו"

"בסדר, תודה" יהודה לוחץ את היד של דוקטור נדב ונפרד ממנו.

"אני כל כך שמח שפגשנו אותו" ולא איזה רופא קשוח וחסר לב.

"ואני הייתי יותר שמחה אם לא היינו נפגשים איתו בכלל, ולא עם אף רופא אחר"

"דבורי אנחנו לא יכולים להתכחש למציאות" היא צריכה להבין את זה.

"חבל" הייתי מאוד רוצה עכשיו לדעת שכל זה חלום רע, ושדובי ירוץ אלי וש— היא עוצרת את המחשבות. הם רק מייסרות אותה.

© כל הזכויות שמורות

שתפי בווצאפ

עוד בנושא
אבדה תקוותנו
20
ילדה בת 8 עיניים גדולות ירוק חמוץ נמשים קטנים מתחת לעין וקמטים, הרבה קמטים כמ...
מהיטבאל/ מ. קינן *הלוואי*
15
סדרת הספרים שהכי אהבתי היא 'ממלכה במבחן' של מיה קינן. הכתיבה, העלילה, הגיבורי...
צבועה בלילה
newEmotionIcon_21
ובלילה אולי בידיים שרוטות מאכזבה אוריד מסיכה אולי לא אולי היא לא תירד דמעות ל...
חיים את הזמן /מצורע
73
הפרשה שלנו עוסקת בדיני נגע הצרעת ומפרטת אותם. אחת ההלכות היא שאם אדם נטמא בצר...
אש האהבה
28
אבא אתה לא צריך אותי. אבא אני צריכה אותך! אבא לא צריך אותי, אותי כן. אבל לא ת...
תותים זה טעים
newEmotionIcon_21
חברות תקשיבו אני לבד. אבל כ"כ מוקפת.. בה בזמן האחרון התחלתי להעריך את עצ...
י״א ניסן רעיון כללי
emotion_icon_30

מפג

פורסם לראשונה: ח׳ בניסן תשפ״ב רבי-קשר-אני? הבדל בין חסיד לרבי היא אינסופית א...
ספרי פאדיחה:)
62
יש לך סיפור מצחיק?? משהו הזוי שקרה לך? סתם פאדיחה? פליז תשתפי אותנו, שכולנו נ...
פוסטים חדשים
אבדה תקוותנו
ילדה בת 8 עיניים גדולות ירוק חמוץ נמשים קטנים מתחת לעין וקמטים, הרבה קמטים כמ...

ציפור בלי כנף

מהיטבאל/ מ. קינן *הלוואי*
סדרת הספרים שהכי אהבתי היא 'ממלכה במבחן' של מיה קינן. הכתיבה, העלילה, הגיבורי...

קוקטייל אביבי

צבועה בלילה
ובלילה אולי בידיים שרוטות מאכזבה אוריד מסיכה אולי לא אולי היא לא תירד דמעות ל...

חביתה מקושקשת

חיים את הזמן /מצורע
הפרשה שלנו עוסקת בדיני נגע הצרעת ומפרטת אותם. אחת ההלכות היא שאם אדם נטמא בצר...

דרשנית בהתהוות

אש האהבה
אבא אתה לא צריך אותי. אבא אני צריכה אותך! אבא לא צריך אותי, אותי כן. אבל לא ת...

דומיה נפשי

תותים זה טעים
חברות תקשיבו אני לבד. אבל כ"כ מוקפת.. בה בזמן האחרון התחלתי להעריך את עצ...

מאמית אחת

י״א ניסן רעיון כללי
פורסם לראשונה: ח׳ בניסן תשפ״ב רבי-קשר-אני? הבדל בין חסיד לרבי היא אינסופית א...

מפג

אוהבת את עצמך באמת ורוצה לעזור? כנסי😉
אוף. תקשיבו. יש לי קטע מעצבן שכשאני כועסת וקצת עולים לי הפיוזים(אני גי'נג'ית....

אחת. שנמאסה. על עצמה. איך שהיא.

15 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *