שלא לשמה /17

דבורי נוקשת על דלת הכניסה של הוילה הקטנה באשדוד.

גבר פותח לה את הדלת, כנראה הבעל של ספיר.

דבורי מתכווצת במקומה.

"שלום." מחייך לעברה הגבר.

"שלום, ספיר נמצאת?" היא לא רגילה לדבר עם בנים סתם ככה, והיא כבר שכחה איך נראה אדם חילוני ללא זקן, פיאות וכל הלבושים.

"כן שנייה" הגבר נכנס לתוך הבית וקורא לספיר.

"דבורה! אני לא מאמינה שהגעת אלי מירושלים!" ספיר מתקרבת לדלת ומחבקת אותה חיבוק חזק, מרחיקה קצת את דבורי כדי לבחון אותה. אישה דוסית "את מהממת, מתאים לך ככה" מחמיאה לה ספיר ומכניסה את דבורה הסמוקה לתוך הבית שלה.

"מה את רוצה לשתות? חם או קר?" שואלת אותה ספיר מהמטבח.

"חם, תה אם אפשר בבקשה"

"בטח שאפשר" אחרי שתי דקות ספיר מתיישבת במרפסת שלהם עם שתי כוסות תה "כמה זמן נסיעה היתה לך?"

דבורה מברכת על התה "טעים, תודה. היתה לי דווקא נסיעה מהירה בסיביבות חמישים וחמש דקות".

"וואו! דבורה את לא מבינה כמה שאני מתרגשת שאת כאן בבית שלי, כמה זמן לא נפגשנו, שנים. קדימה תספרי על עצמך" ספיר מתרגשת, היא ודבורה היו החברות הכי טובות מאז הגן.

כשדבורה חזרה בתשובה הן כבר לא דיברו, הפעם האחרונה שהן ראו אחת את השנייה היתה בחתונה של ספיר, כשדבורה כבר התחתנה.

לפני שבוע ספיר קיבלה טלפון מדבורי שהיא רוצה לדבר איתה ולהיפגש. ספיר קפצה על ההזדמנות והזמינה את דבורי לבית שלה. והנה הן. יושבות ומדברות כאילו שום דבר לא השתנה.

כמו אז, ביסודי ובתיכון.

דבורי צוחקת ומבטלת אותה בכף היד "אני גם מאוד התגעגעתי אלייך. רק השם יודע עד כמה. אז ככה, את בעלי יהודה את כבר מכירה, פגשת אותו בחתונה שלך. בנוסף יש לי שש ילדים קטנים וחמודים הבכורה בת שמונה. ובקרוב יצטרף עוד אחד למשפחה" היא מחייכת חיוך ביישני.

"מזל טוב! מי היה מאמין שלדבורה פרץ יהיו שבעה ילדים?" היא מקרבת את שתי הידיים שלה כמתלהבת.

דבורי צוחקת "ומה איתך?"

ספיר משפילה את המבט שלה "עדיין מחכה"

"אוי אני מצטערת, לא חשבתי שבגלל זה הבית שלך שקט" דבורי מלטפת את הגב של ספיר.

"זה בסדר" ספיר לוקחת נשימה ומחייכת את החיוך המוכר שלה עם שתי הגומות "אז למה בדיוק רצית להפגש, אחרי כמעט שבע שנים שלא נפגשנו" היא קורצת לדבורי.

הפעם, זה התור של דבורי להשפיל את המבט "אני הרגשתי צורך לפרוק קצת מכל המחשבות שלי" היא מסתכלת לספיר בעניים, החיוך של ספיר מרגיע אותה ונותנת לה תחושה שהיא הגיעה לכתובת הנכונה.

"מה קרה, מותק?"

"קשה לי" דבורי נאנחת, לא יודעת מאיפה להתחיל.

"קשור לזוגיות?" ספיר מנסה לנחש, מבינה שקשה לדבורי לדבר.

"גם"

"ומה עוד?"

"החזרה בתשובה של המשפחה שלי, כלומר גם שלי" דבורי הוציאה את זה סוף סוף מהפה. היא כבר מרגישה הקלה.

"מה?" ספיר מסתכלת על דבורי קצת המומה "אם את שואלת אותי, אז את נראת לגמרי מאושרת מהדרך שבחרת"

"כן, בטח. אני מאושרת ומודה להשם כל רגע על הזכות שנפלה בחלקי, אבל זה לא אומר שלא קשה לי…" דבורי מסתכלת שוב על ספיר, ספיר מסמנת לה שתמשיך

"תראי אני לא יודעת בדיוק מה קשה לי, ומה קרה לי פתאום, אבל מידי פעם אני שואלת את עצמי אם החזרה בתשובה היתה משתלמת…"

"תזכירי לי איך בדיוק ההורים שלך החליטו לחזור בתשובה?"

"זה סיפור ארוך, במשך כמה שנים לא היה להורים שלי ילדים, באחת מהפגישות העבודה של אבא שלי הוא פגש חסיד חב"דניק, ואבא שלי סיפר לו על זה שהם כבר שנים מחכים לילדים ושאמא שלי עברה כל מיני טיפולים וכלום לא עובד, החסיד אמר לו לכתוב מכתב באגרות קודש לרבי מליובאוויטש"

"סליחה על חוסר הידע אבל מה זה אגרות קודש?" ספיר צוחקת.

"זה ספר שיש שם כל מיני מכתבים שהרבי שלח לחסידים שלו, אז כשיש בעיה כותבים מכתב ומכניסים באגרות קודש ובנס הם מקבלים מענה למכתב שלהם, או ברכה"

"אה הבנתי, מגניב. תמשיכי"

"אז לאבא שלי לא היה מה להפסיד למרות שהוא היה רחוק לגמרי מכל היהדות, הם היו אומנם מסורתיים אבל גם זה בקושי. התשובה שהוא קיבל היתה מצמררת, היה זה מכתב עבור אנשים שמחכים כבר כמה שנים לילדים והרבי מברך אותם בזרע קיימא – ברכה לילדים. אבא שלי היה נרגש, ונפרד מאותו חסיד.

״באותו היום הם קיבלו טלפון ממשהו, אני לא זוכרת בדיוק. אבל הם הוזמנו לעשות טיפול נוסף שאולי יהיה סיכוי שאמא שלי תיהיה בהריון. ואכן אחרי חודש מהטיפול היא כבר היתה בהריון, ואחרי תשעה חודשים אני נולדתי יחד עם אחי התאום נפתלי, שעכשיו מתגורר בצרפת.

״ההורים שלי היו מאושרים עד לב השמיים. אני ואחי ידענו שאנחנו יהודים והיינו כמו ההורים שלי, מסורתיים. אבא שלי החליט לצום כל שנה בכיפור, אבל זה היה המקסימום.

״כשהייתי כבר בת חמש עשרה, אבא שלי פגש את אותו חסיד וסיפר לו על הנס בזכות הברכה של הרבי. אותו חסיד נתן לו, מרוב התרגשות דולר של הרבי. ואמר לו שיכתוב את הבשורה המשמחת לרבי, וזה מה שאבא שלי עשה. הוא קיבל תשובה מהרבי לחזור בתשובה.

״אבא שלי שהרגיש הכרת טובה ענקית לרבי, הוא שאל את החסיד במה עליו להתקרב, וככה לאט לאט ההורים שלי הכשירו את המטבח, אכלנו רק כשר ואז גם מהודר. אמא שלי זרקה לי את כל המכנסיים ובמקום זה קנתה לי חצאיות ארוכות, לאחי קנו תפילין מהודרות וגם לאבי. אמא שלי כיסתה את הראש שלה במטפחת ובהמשך קנתה פאה.

״ההורים שלנו העבירו אותנו לתיכון חב"די. הורידו לנו את הטלוויזיה. ואת ההמשך את יכולה לראות" מחייכת דבורי בבישנות.

"נהיינו חרדים לכל דבר, אחי חב"דניק והתחתן עם בחורה חב"דניקית מצרפת, מיכל. ואילו אני התחתנתי עם בחור נהדר מירושלים"

"לא חבד"ניק?"

"המשפחה שלו לא חב"דניקית בכלל, אבל ליהודה, בעלי, זה לא משנה הוא אוהב את חב"ד, ולמרבה הפלא הוא ניהיה גם חב"דניק. הילדים שלנו לומדים במוסדות של חב"ד. ויהודה לומד בכולל, בציווי אביו"

"זה נשמע שטוב לך, אני לא רואה כאן בעיה"

"אני לא מראה שקשה לי, בגלל זה. אבל תראי, המשפחה של בעלי שונאים אותי בלשון המועטה,  חמי מאוד מאוכזב מזה שהבן שלו בחר בתור אישה, חוזרת בתשובה ולא איזה בת של אדמו"ר מפורסם. אני נחשבת אצלם כסוג ג'. בעלי כל פעם מגן עלי ועל הכבוד שלי בפני המשפחה שלו. אבל אני רואה שגם לו קשה. הוא מנודה מהמשפחה שלו. חוץ מחמותי שהיא דווקא מאוד אוהבת אותי ומגיסתי הצעירה"

"טוב אז זה בעיה של המשפחה של בעלך" מרגיעה ספיר "את צריכה לדעת שלא כל אחת מסתדרת עם המשפחה השנייה שלה. ככה זה אנשים חושבים שמגיע להם את הטופ. אני לא אומרת שאת נחשבת כקליפת שום. ממש לא! ההפך הוא הנכון, את האישה הכי מיוחדת שפגשתי בחיי. יש לי זכות ענקית שאת החברה הכי טובה שלי.

״ואני לא סתם מישהי ששומעת את הסיפור שלך ורואה אותך רק אחרי החזרה בתשובה, אני גדלתי איתך. היינו החברות הכי טובות בעולם. ואני יודעת כמה כוחות קיבלת, ואיך שהישתנת לטובה. את ממש עלית על דרך המלך. אני אומרת לך את לא צריכה בכלל לשים לב למה שהאחרים חושבים עליך. שיחשבו."

"ספיר, את נשמה. עודדת אותי מאוד"

"תגידי לא היה לך קשיים עם החזרה בתשובה שלך? אני לא מדברת על עכשיו, אלא ממש ברגע שחזרת בתשובה. כשראית את כל השינוי שעושים לך בחיים פתאום"

דבורי נאנחת "כן מאוד. תביני, ההורים שלי חזרו בתשובה בלי לשאול או להתייעץ איתנו. אני לא מאשימה אותם חלילה, אבל זה כן מפריע לי לפעמים.

״היו לי כל כך הרבה קשיים בהתחלה, נגיד עם המשפחה הקרובה שלנו: סבא, סבתא, דודים ובני דודים. איתם זה היה ממש אתגר, פתאום אי אפשר לחבק דוד. אי אפשר לנסוע לטיולים משפחתיים בשבת. הרגשתי שונה וזה מה שהציק לי.

״כשסבתא שלי הזמינה אותי ואת אחי לשבוע אצלה בוילה, ואמא שלי סירבה בגלל שיהיו שם בני דודים גדולים, ויש בריכה בחצר וזה לא צנוע וכל זה, אני הבנתי שאמא שלי מנסה למנוע מאיתנו, הילדים, אי נעימות.

״אבל מצידי היה להגיע לאותו שבוע להיות בצד או להיכנס לבית ולא להישאר בחוץ כשהבני דודים שלי בבריכה, העיקר לא לשמוע אחרי כמה שבועות מבת דודה שלי כמה כיף היה, וחבל שלא באתי וכל מיני דברים. גם השבתות אצל המשפחה של ההורים שלי גרמה לי לאי נעימות ובושה. כשהגישו לשולחן כל מיני מאכלים טעימים והבנתי לבד שזה לא בהכשר אז לא הייתי אוכלת, זה לא כזה הפריע לי כי אני הייתי גדולה ויכולתי להתאפק.

״אבל כשאמא שלי היתה מבשלת עבורינו אוכל בנפרד, אוכל מיוחד וטעים מאוד כדי שלא נרגיש החמצה, והדודים שמסתכלים על האוכל ורוצים לטעום ואז לוחשים להם באוזן, מספיק כדי שגם אני אוכל לשמוע: "אל תאכל, זה בשבילם כי הם לא אוכלים מהאוכל של סבתא, אז להם יש אוכל כשר". למרות שזה בכלל לא היה מעליב אבל בפועל הרגשתי שם שונה מאוד.

״לנפתלי, אחי לא היה קשה כל כך. הוא היה בישיבה וכל זה. אבל אני חושבת שלי היה קשה במיוחד.

״אני בטוחה שגם ההורים שלי הרגישו שונים ואולי גם להם היה קשה, אולי אפילו יותר ממני. אבל בגלל שזו היתה הבחירה שלהם, הם תמיד ידעו שהם עשו את הדבר הכי נכון עבורם ועבור הילדים שלהם. הם בחיים לא השחילו מילה או משפט שיראה שהם מתחרטים. אף פעם. או שקשה להם יותר מידי.

״בנוסף בשנתיים הראשונות כשפגשתי סתם ככה ברחוב חברות או חברים מהעבר, הייתי מנסה להתחבא או להראות שאני בכלל לא זוכרת אותם. לא רציתי שהם ישאלו אותי כל מיני שאלות, או שיזכירו לי את העבר.

״אני תמיד הייתי ואהיה מאושרת מהחזרה בתשובה, כשאני רואה פתאום חברות מהתיכון ולאיפה שהם הגיעו עכשיו אני מודה להשם שאני לא כמותם.

״אני חושבת שבגיל הזה עדיין לא הבנתי מה החסרונות ועל מה הייתי צריכה לוותר כדי להגיע לאן שהגעתי היום. אחרי זה התחתנתי עם בעל מקסים וטוב לב. עברנו לגור בירושלים, מבחינתי זה היה לפתוח דף חדש וחיים חדשים, ללא זכורונות מהעבר, אבל עם תוספת של פגיעות מהמשפחה של בעלי" דבורי פתאום קולטת שהפנים שלה רטובות מדמעות.

"וואו! אני המומה, ואת כל זה לא שיתפת עם אף אחד?" ספיר מנגבת את העין שלה.

"עם מי בדיוק? בעלי יודע רק קצת מהקשיים, ואני לא אספר להורים שלי שאני לפעמים מתחרטת שחזרתי בתשובה, זה יצער אותם ממש. וחוץ מזה שהם כבר מודעים ליחס של חמי והגיסים שלי כלפי. אבל אין להם מה לעשות. אני כן מדברת עם נפתלי לפעמים, אבל הוא לא עובר את מה שאני עוברת, ככה שהוא לא באמת יבין אותי עד הסוף"

"אני מבינה. את יודעת שאת השיחה הזו היינו צריכות לעשות עוד ברגע שחזרת בתשובה, להחזיק את כל המחשבות העצובות, והחרטות על העבר, לבד. זה מזעזע וחסר אחריות מצידך" נוזפת בה ספיר.

דבורי צוחקת "לא הייתי מוכנה עדיין" דבורי מהססת אבל מחליטה לשתף גם בזה את ספיר "את יודעת, לפי דעתי השיחה הזו לא היתה קוראת לולא בעלי"

"בעלך? הוא אמר לך לדבר איתי?" ספיר לא מבינה

"לא. זאת אומרת בגלל בעלי. תראי בשנים האחרונות הוא השתנה קצת. אבל זה לא הפריע לי, הוא היה יוצא בערב וחוזר לפנות בוקר ואז גם הולך לתפילה מאוחר או שלא הולך בכלל. או שהיה אומר כל מיני מילים לא מתאימות. ואפילו מזמזם שירים של זמרות או זמרים חילוניים.

״אני לא אמרתי כלום כי ידעתי מניסיון שלפעמים יש קצת ירידות. אבל עכשיו בשנה האחרונה הוא מתחיל להדאיג אותי. הוא יוצא כמעט שלוש פעמים בשבוע, לא אוכל, שותק רוב הזמן, לא בעניינים. אני דואגת." מסכמת דבורי.

"ממה? כמו שאמרת לכל בן אדם יש לפעמים ירידות"

"נכון. לפעמים. אבל עכשיו זה כבר ניהיה באופן כמעט קבוע. אני צריכה לחזור על כל משפט שלי כמה פעמים"

"הלכת איתו לבדיקת שמיעה?" צוחקת ספיר. אבל דבורי לא.

"אני לא חושבת שיש לו בעיה. הוא מסתיר ממני משהו, ואני לא יודעת מה. וזה מציק לי מאוד."