שלא לשמה /11

צרפת / ישראל

לפרק הקודם
צרפת
"טוב אז שתהיה לכם שבת שלום" דבורי מסמנת ליהודה שהיא כבר גומרת, הוא מחכה לה כדי שתוציא את הילדים מהרכב. מרים לא אוהבת שמאחרים.

"שבת שלום אחותי! בהצלחה" נפתלי מאחל לה מכל הלב, היא תצטרך השבת הרבה הצלחה.

"תודה" דבורי צוחקת. נפתלי מנתק.

"מי זה היה?" מיכל מתקרבת לעברו עם מגש הנירות. הוא לוקח לה מהידיים ומניח בשולחן השבת המפואר.

"דבורי, היא מתארחת השבת אצל השווער שלה" מיכל כבר תבין לבד.

מיכל צוחקת "שתהיו בריאים אתם. איך היא היתה נשמעת?"

"לחוצה קצת, אני אתקשר אליה במוצאי שבת. הכל מוכן? צריכה עוד עזרה?" השבת מיכל הזמינה את שולמית ואת הילדה שלה.

כשמיכל הגיעה שוב לבקר אצלה זה היה אחרי שהיא כבר שלחה מכתב חזרה לסטיבן. היא הבינה ששלומית צריכה עכשיו קצת להירגע ולשכוח כמה שיותר מהעבר שלה. כשמיכל הזמינה אותם לשבת היא מיד הסכימה.

"לא זה בסדר, אני רק אלביש את הקטנים וסיימנו" היה להם הרבה עבודה היום, היא עשתה הכל כדי שזה ירשים את שולמית ויתן לה חשק אולי לשמור על שבת.

"בסדר, אז אני נכנס למקלחת" נפתלי נכנס למסדרון ומיכל ניגשת להלביש את הילדים.

.    .    .

ישראל
דבורי מורידה את כל הילדים מהרכב. יהודה מחזיק בידיו את רחלי והם ניגשים בלב כבד לכיוון הבניין.

במשך כל ההליכה הקצרה דבורי ויהודה לא מחליפים בניהם מילה. השקט כבר אומר מספיק.

יהודה נוקש על הדלת, אליהו, אחיו הבכור של יהודה, פותח את הדלת. יהודה עומד נבוך.

"שבת שלום. איחרתם" אליהו מתריס לעבר יהודה.

"שבת שלום גם לך. אפשר להיכנס או שאתה מעדיף שנשאר ככה עד צאת השבת?" הוא שונא להיות במחיצתו של אחיו, הוא מזכיר לו את אבא שלו, לאביו הוא לא יכול להתחצף אז לפחות לאליהו.

אליהו מסתכל על יהודה במבט מזלזל ופותח לפניו את הדלת. הם נכנסים. הילדים רצים מיד לעבר בני הדודים שלהם שמשחקים ברצפה ומצטרפים למשחק.

יהודה ודבורי ממשיכים לעמוד בסלון, כדחלילים. מרים יוצאת מהמטבח ומסתכלת לעברם, היא לא אומרת להם מילה.

"שבת שלום יודיק" אבא שלו יוצא מכיוון החדר שלו, מסתכל על הנכדים שעכשיו הצטרפו ומחייך.

"שבת שלום אבא" הם מתחבקים חיבוק קצר, הוא מרמז לאביו במבט שהוא לא הגיע לבד, וגם דבורי כאן.

"שבת שלום דבורה" הוא מאלץ את עצמו לחייך לכיוון כלתו, הוא זה שבכל זאת הזמין אותם, הוא ינסה להתנהג יפה לפחות בהתחלה.

"שבת שלום" היא מחייכת בביישנות. היא יודעת כמה מאמץ נפשי עשה השווער שלה כדי לחייך לעברה, עצם המחשבה מצחיקה אותה.

אהרון מסביר ליהודה איפה הם ישנו השבת. יהודה ודבורי לוקחים את המזוודות בלי שאף אחד יציע את עזרתו והם ניגשים לחדר.

"אין לי מושג איך תעבור השבת הזו" יהודה נאנח.

"היא יעבור כמו כל שבת" היא מחייכת לעברו, יהודה מתרצה מהתשובה. הם קמים ויוצאים מהחדר. דבורי מחפשת תעסוקה, היא נוקשת על דלת המטבח.

"כן?" מרים מסובבת לעברה את הראש.

"הממ… רציתי לשאול אם את צריכה אולי עזרה?".

"ממש לא! לא אכפת לך מעצמך? תראי אותך, בקושי מצליחה להחזיק את עצמך, ואת עוד רוצה לעזור?" היא פשוט בהלם מדבורי.

דבורי יודעת שלא משנה מה, הם תמיד ימצאו סיבה לרדת עליה, אם היא היתה יושבת בספה היו אומרים עליה שהיא עצלנית. עכשיו כשהיא מנדבת את עצמה, אומרים לה שהיא לא מספיק דואגת לעצמה. לפחות עכשיו היא תוכל להפיל את האשמה על מרים.

"את צודקת, תודה רבה. אני אשב בספה" היא מחייכת לעבר מרים ויוצאת עם חיוך ומתיישבת על הספה. אבל רק לזמן קצר.

דופקים על הדלת כבר כמה פעמים והיא מבינה שאף אחד לא יטרח לפתוח את הדלת, היא ניגשת לפתוח, דינה גיסתה ובנותיה יחד עם שייני.

"שבת שלום!" דבורי מחייכת לעברם בניגוד לגיסה, אליהו.

"שבת שלום דבורי!" שייני מחייכת לעברה ומחבקת אותה, היא אוהבת את דבורי. שייני ודינה נכנסות לתוך הסלון.

מרים יוצאת מהמטבח "שבת שלום דינה ושייני, איפה זבי?"

"הוא הביא את המזוודות ועכשיו הוא מחכה לאבא למטה, איפה אבא והבנים?" דינה מתיישבת כמו נסיכה בספה, ושייני ניגשת לעזור למרים.

"פזורים ברחבי הבית" לפתע נשמעת הצפירה והם ממהרות לקום ממקומם ולהדליק נרות.

מרים מחפשת את בעלה "אהרון! השבת נכנסת, אליהו ויהודה גשו לכאן". היא ניגשת למגש הנרות הכסוף שמונח על השידה. מחכה בסבלנות שהבנות יסיימו להדליק, ברוך השם המגש מואר כולו באור נרות. למרות שהם לא באמת הילדים שלה, זה עדיין גורם לה נחת. אהרון לובש את החליפה ומזרז את הבנים שלו.

הבנות סיימו להדליק נרות ומאחלים לבעליהם שבת שלום. והנה מרחפת פתאום אווירה רגועה ושקטה ברחבי הבית. יהודה לוקח איתו את בנימין ודובי ומצטרף לאביו ואחיו בדרך לבית הכנסת.

שייני מתיישבת בספה, לצידה של דבורי "מה שלומך דבורי?".

"בסדר ברוך השם, בלי בעיות. איך איתך שייני?" היא מרגישה נעים עם שייני, כאילו יהודה הוא זה שיושב לצידה.

שייני נאנחת "עדיין מחכה, ההצעות כבר ניהיו מעליבות" היא כבר בת עשרים וחמש ועדיין לא התחתנה, עד לפני חודש היא לא היתה היחידה מהשכבה שעוד לא התחתנה, אבל במהרה גם השנייה התחתנה והיא נהפכה להיות 'הילדה המסכנה שעדיין לא התחתנה'. והיא לא מוכנה להתפשר. על מידות לא מתפשרים.

"זה יהיה בקרוב, את תראי" דבורי מלטפת את גבה של שייני.

"אמרת את זה גם לפני שנה" דינה עוקצת, לא ברור למי בדיוק.

"סימן שזה יותר קרוב" דבורי מישירה מבט לגיסתה. דינה משתתקת וממשיכה לקרוא מעיתון השבת. וככה עובר הזמן דבורי ושייני מדברות. דינה קוראת עיתון. טויבי, אשתו של אליהו, מטפלת בקטנים ומידי פעם מפטפטת עם דינה, מרים מכינה את הסלטים והילדים משחקים בהתלהבות במשחקים.

הבעלים חוזרים מבית הכנסת, הוקל ליהודה לראות את שייני ודבורי מדברות, מקווה שלא קרה משהו מיוחד בזמן שנעדר.

"שבת שלום דבורי. שבת שלום שייני" הוא מחייך לעברן.

"שבת שלום" הם אומרות ביחד. וצוחקות.

"שלום גם לך אח קטן" דינה שולחת מבט חמוץ לעברו של יהודה. תמיד אהבה להיות במרכז של כל דבר.

"את האחות הגדולה, מין הראוי שתברכי אותי ראשון" יהודה שולח בחזרה מבט נעלב.

"ילדים! בואו לשולחן!" אהרון קורא לכל המשפחה, כולם קמים ועומדים מסביב לשולחן.

דבורי מתיישבת ליד יהודה. הם מתחילים לשיר ׳שלום עליכם׳, מקדשים, נוטלים ידיים ומתחילים בסעודה.

"נו, מה חדש ילדים?" אהרון מנסה להראות עניין בקשר לחייהם של ילדיו. לא שבאמת אכפת לו.

"הכל רגיל, טויבי רוצה סלט?" אליהו שואל את אשתו.

"לא זה בסדר אני יכולה למזוג לעצמי" טויבי עונה לו.

דבורי שולחת מבט לעברו של יהודה, זה מזכיר לה את אותה השיחה שלה ושל יהודה, המבטים של יהודה ודבורי נפגשים, כנראה שזה הזכיר גם לו. הם צוחקים.

"מה מצחיק?" אליהו שואל אותם בכעס לא מוסתר.

"סתם נזכרנו במשהו מצחיק" יהודה שולח לאליהו מבט נינוח ורגוע.

"טוב יש לכם דבר תורה להגיד, במקום לריב?" אהרון מנסה להרגיע את המצב. לפני שאליהו יתפרץ ואז כל המשפחה תסחף.

"לי יש!" בני קופץ ממקומו בהתלהבות, דבורי מחייכת.

אבל אהרון לא מרוצה "קודם הגדולים יגידו ואז אתה".

"אבל אני גדול" בני מתיישב בחזרה בכיסא, מאוכזב. דבורי פותחת את הפה שלה אבל מיד אחר כך היא סוגרת אותו בחזרה.

"אז לגדולים יותר" הוא מסתכל לעבר הבנים שלו ומחכה לתשובה מהם.

"בנימין רוצה להגיד דבר תורה, מה זה משנה הסדר?" יהודה מרחם על הבן שלו שעכשיו יושב בכיסא, מאוכזב, מבוייש.

"לא משנה הסדר. משנה ההתנהגות. ככה לא מתפרצים בשולחן" אהרון עונה.

"ילדים לא מחונכים" דינה פולטת בשקט, אבל מספיק חזק כדי להגיע לאוזני כולם.

"בטח, קיבלו את החינוך הישר מתל אביב"

דבורי לא הספיקה לראות ממי מגיעה המשפט הזה. וטוב שכך. היא מרגישה איך הלחיים שלה בוערות מבושה, גם בשם בנה וגם בשמה. הנה הרגע לו היא חיכתה, עכשיו הם יתחילו לרדת עליה, ולתת כל מיני הערות על החינוך הגרוע שהיא נותנת לילדים שלה.

יהודה כן ראה מי פלט את זה, הוא מישיר מבט מקפיא לעבר אליהו, כפי שלימדו אותו בחבורה הארורה, ועכשיו הוא ישתמש בו כדי להגן על אשתו "אז אם ככה, החינוך של תל אביב עדיף מהחינוך של ירושלים".

דבורי מבינה לבד לאן יהודה חותר.

שתיקה.

המזלג של אהרון מחליק לו מהידיים. מרים כמעט נחנקת מהאוכל שהתכוונה לבלוע לפני רגע. וכל האחרים מסתכלים ליהודה בהלם

"ידעתי שהיה אסור לי להסכים שתתחתן עם חוזרת בתשובה מתל אביב״ אהרון מתפרץ ״עכשיו היא תקלקל לנו את כל החינוך שהשקענו בכם. פשוט בושה למשפחה, כזה מום במשפחת רפורשטיין! ממתי החינוך של תל אביב עדיף מירושלים??" הוא כמעט צועק. מסתכל על דבורי במבט מאשים.

דבורי משפילה את עיניה, מתפללת שהרצפה תפתח את פיה ותבלע אותה. אליהו ודינה שולחים מבט מלא בוז לכיוונה של דבורי. בעלה של דינה, זבולון, לא ממש מוצא את עצמו, הוא תמיד מרגיש לא בנח במקרים האלה. וטויבי שותקת.

"איך היא אמורה לקלקל את החינוך שלך? אתה לא חושב שהוא מספיק מקולקל?" יהודה כמעט צועק לעברו של אביו, הוא הגזים הפעם אבא שלו, יהודה לא יתן לו יותר לרדת על דבורי.

"יהודה תרגע, שבת" דבורי לוחשת לעברו לא נעים לה כל הסיטואציה הזאת. אהרון מביט בבן שלו בלי לומר מילה, כאילו מחכה להמשך.

ואכן יהודה ממשיך, מתעלם מבקשתה של דבורי, "ואני אגיד לך מתי בדיוק החינוך של תל אביב עדיף מירושלים: כאשר ילד רוצה להגיד דבר תורה והסבא משתיק אותו ורואה בזה חוצפה. כשכל האורחים האחרים טומנים את הראש שלהם באוכל!" הוא מסתכל על אליהו "הילדים שלך יודעים בכלל מה הפרשה? הוא יודע בכלל מה זה פרשה?" יהודה לא מחכה לתשובה והוא פונה להרשי, בנו של אליהו, "מה הפרשה חומד?" הילד בן הארבע, לא מבין מה דודו רוצה ממנו, וממשיך לאכול.

יהודה שולח מבט ניצחון לעברו של אליהו. "וזה נראה לכם שולחן שבת? כשיורדים על אישה מיוחדת שחוזרת בתשובה? תטפלו קודם בכם ואז אני אשמח לשמוע מכם תלונות" הוא מתיישב בחזרה, מרגיש אחרי קרב. דבורי עוד יותר מבויישת אבל מעריכה כל כך את בעלה, היא יודעת שהוא עשה את זה רק למענה.

כל האורחים עדיין המומים. מכת שוק. אהרון לא רוצה להישאר חייב לבן שלו ועונה לו "יהודה! תקשיב לי…"

שייני קוטעת אותו "אבא מספיק. יהודה צודק זה לא אווירה של שבת. דבורי היא אורחת וצריך לכבד אותה כמו שאתם מכבדים את שאר האורחים"

יהודה ודבורי שולחים לה מבט הערכה.

מרים מסמנת לבעלה שזהו. הם ממשיכים בסעודה.

"טוב בניומין תגיד את הדבר תורה שלך" אהרון מנסה לייצב את המצב בעל כוחו.

בני מהסס ומתרומם "השבוע אנחנו בפרשת ויחי, הפרשה האחרונה בספר בראשית. בכל ספר בראשית מסופר על חמישה ריבים בין האחים. הראשון היה עם קין והבל שנגמרה בהרג, השנייה היה עם יצחק וישמעאל שנגמרה בפרידה, השלישית היתה עם עשיו הרשע ויעקב אבינו שנגמרה בחיבוק ונשיקה. הרביעית היתה עם יוסף הצדיק והאחים שלו שרצו להרוג אותו, אבל בסוף הם נפגשים ויוסף מוחל להם בלב שלם וגם נותן להם שעורים שזה בעצם היה פעם אוכל" הוא מסביר לבני הדודים שלו כאילו שהיה מדען חשוב וחכם.

"אבל החמישית היא היתה הכי טובה מכ-ו-ל-ם אתם יודעים עם מי זה היה?" הוא מסתכל אל ההורים שלו ואז לכיוון סבתא שלו מרים.

"כן! מנשה ואפרים" צועקת בהתלהבות פרי, הבת הצעירה של דינה.

"נכון ואתם יודעים איך הוא נגמר?" בני נהנה מתשומת הלב שנותנים לו.

"לא, איך?" מרים מחייכת לעברו, מסוקרנת מדבר התורה, היא מתפלאת מאופן הדיבור של בני בן השש. אכן 'חינוך של תל אביב'.

"אני אגיד לכם. מנשה בכלל לא כעס שאפרים קיבל ברכה יותר טובה ממנו, אפילו שהיה מנשה בכור. אתם מבינים? זה בכלל לא היה אכפת לו, הוא היה שמח בשביל אח שלו!" הוא מסיים את הדבר תורה שלו ומתיישב בחזרה, כולם מחייכים אליו ומפרגנים לו. הוא גאה בעצמו.

"זה מראה את דרך העולם, שהעולם נהיה עם הזמן יותר טוב" דבורי משלימה את הבן שלה

"יישר כח בני" היא מחבקת אותו.

את המוסר השכל כל אחד לוקח לעצמו, איך שהוא הבין.

הסעודה התמשכה ללא כל תקריות מיוחדות. יום למחרת עדיין שלחו לעברה של דבורי עקיצות על החזרה בתשובה שלה ושל המשפחה שלה, אבל פחות מעליבים מהפעם הקודמת. וככה הסתיימה לה השבת.

כל אחד חזר לביתו.

© כל הזכויות שמורות