הלב שלי /13

דרך חדשה

לפרק הקודם
למרות שהעתיד נראה רחוק, הוא למעשה מתחיל ממש עכשיו

החושך מתעבה, ניצוץ הכוכבים מתעמעם, והמשפחה שעומדת ליד  הגדר החומה מתקשה להתנתק, ומיכאל יודע שזה הרגע שלו.

"שלום אמא", הוא מרים על כתפו את השק, "להתראות שלוואני. אני אתגעגע אליך".

הוא העיף מבט אחרון אל ביתו, חקק בזכרונו את מראה של אחוזת ילדותו.

והסתובב.

משאיר מאחורי גבו את את נוף ילדותו, המקום בו בגר והיה לנער.

יודע שבצעד הזה, הוא הופך לאיש.

שתמיד תהיה לאחוזה שעל הגבול וליושביה, פינה חמה בלב שלו.

—-

"הוא יצא הלילה", לבוש השחורים ובן שיחו עמדו בכניסה לאחוזה, מוסתרים על ידי עץ רחב.

"לאיזה כיוון?", לבוש השחורים תמיד היה ענייני, בטח כשמדובר בטרף קל.

"לכיוון הרכס, בשעות הקרובות הוא יתקדם רגלית". השותף לשיח היה נראה להוט לא פחות מלבוש השחורים.

"הלבנים כבר מוכנים", השחור ציין באגביות. "חיכינו לאות ממך".

"אז האות הגיע. תגמרו אותו. אין מי שישלם עליו".

"עוד נראה", לבוש השחורים התיר את החבל בו קשר את סוסו לעץ.

"מה אתה מתכנן?", בן שיחו נדרך, הוא ידע שאסור לו לסמוך לגמרי על זה שמולו.

"אני? כלום. אבל הלבנים, אולי כן". השחור עלה על הסוס.

"בסדר, בסדר", השני רטן, "תקבל כשתהיה הוכחה שזה בוצע".

"סמוך עלי", לבוש השחורים תפס את המושכות, וזז מהמקום בדהירה שקטה.

—-

צמחיה בצד הדרך הלכה ונעשתה דלילה, ואיתה גם החשיכה.

ועם כל אמה שהוא עובר, על פסיעה שהוא פוסע, שמרחיקה אותו יותר מנקודת המוצא שלו, ומקרבת אותו אל המטרה, הופך הצעד שעשה רק שעות ספורות קודם לכן, למשמעותי ומוחלט יותר.

כל כוכב שמפנה את מקומו לקרני השמש שהחלו מבצבצות מן המזרח, מכניס עמוק יותר את ההבנה, שהייתה זו הפעם האחרונה בה ראה את משפחתו.

ובעצם, לעולם לא תהיה המשפחה שלו שלימה יותר.

וההבנה הזאת, גורמת לשעה הזאת, שבחלומו, הייתה נדמית לו כאחת השעות היפות ביותר בחייו, הופכת לטעונה ככל שהוא מתרחק מביתו, וצער הקריעה מעמיק.

בצד הדרך קורצת לו פינה שחציה מוסתר על ידי עץ רחב גזע, והשמש שעולה במרומי הרגיע משכנעת אותו שהגיע העת שיעצור למנוחה קלה.

הוא מתיישב בחצי המוסתר, לא מודע לכך שבבחירה זו, חרץ את גורלו…