שלא לשמה /46

צרפת

מוריה

צרפת

אפרים מתיישב ליד שמואל, נאנח.

"יש לי הרגשה רעה" הוא לוחש לו, מעיף מבט לאבא שלו שיושב ואומר פרקי תהילים.

"אל תדבר שטויות. הכל יהיה בסדר" שמואל מנסה לשכנע גם את עצמו על הדרך.

"הרופאים עצמם אמרו שיותר משבעים ושתיים שעות ללא הכרה- זה מקרה אבוד"

"אפרים! די! אמא תצא מזה. אני אפילו לא מצליח לדמיין חיים בלי אמא. אתה יודע מה, אפילו אם חס ושלום, חס ושלום אמא תלך—" הוא נעצר, "לא משנה. אמא תשאר אתנו והיא תבריא. אבל אתה יודע, שקשה לי להפנים את זה שלאמא הייתה מחלה ואף אחד לא שיתף אותנו. גם בקשר לעובדת סיעודית, למה לא דברו איתנו, בקשו גם כן עזרה, למה?"

"אתה לא מאשים מישהו, נכון?" אפרים מוודא. הם צריכים לשמור זכויות כדי להשאיר את אמא שלהם כאן.

"אני? מה פתאום" שמואל מעמיד פני תם. הוא הבכור , הוא לא יכול לצאת הנעלב.

"תראה, אולי חוסר הידיעה יותר כואבת. אבל אם הם היו מספרים לנו לא ממש היינו לוקחים ברצינות, בכל זאת אמא לא צעירה וקורה ששוכחים כמה דברים. מיכל לקחה את הכל על עצמה ולא רצתה להדאיג סתם" אפרים שומר על הכבוד של מיכל.

"אם אתה אומר" שמואל מושך בידיים וחוזר לשקוע בים התלמוד.

"אני אומר". אפרים מסתכל מסביבו, הוא מסתכל על הרופא שנכנס חזרה למחלקה, הוא נראה מודאג ולחוץ. אחרי כמה דקות עוד רופאים ממהרים להכנס למחלקה. אפרים מתחיל להילחץ.

 

מיכל ומושקי מתקדמות לעבר הבנים "תגידו, לא חשוד כל היציאות האלו? ראיתם איך הם לחוצים?" מושקי שואלת בדאגה, לוחשת שאבא שלהם לא ישמע.

שמואל מרים את עיניו "אני מקווה שהכל בסדר"

מיכל מתיישבת ליד שמואל "גם אני".

שמואל מביט במיכל ואז אפרים זורק לאוויר משפט שמזעזע את כולם.

"אני חושב שהיינו צריכים להפרד ממנה…״

"אפרים!" שמואל ומיכל מסתכלים עליו המומים.

"מה?" הוא נוזף בהם בחזרה "אני אומר לכם יש לי הרגשה רעה מאוד" הוא מתחיל לבכות.

מושקי מתקרבת לאפרים, היא מרגישה גם את אותו הדבר. שמואל ומיכל משפילים את פניהם, ההרגשה כנראה עברה אצל כולם.

אבא שלהם מתקרב אליהם, שמואל ואפרים מפנים לו מקום, הוא מתיישב. הם שותקים.

דוקטור יוצא לקראתם, הם לא ראו אותו בימים שחלפו, הוא מתקרב אליהם "משפחת קפלן?"

"כן" אריה מתרומם, לחוץ.

"אני מצטער" הדוקטור לוחש "ניסינו לבצע לה עכשיו החייאה, לצערנו לא הצלחנו"

אריה צונח בחזרה על הספסל משחזר את המשפט של  הדוקטור ״החייאה??״ ללאה שלי?!

הדוקטור לוחש בכאב ״ כן החייאה. היה נראה שיש שיפור במצב שלה, אבל זה פתאום צנח והדרדר. אני מצטער״.

אריה בקושי מצליח לבלוע את הרוק שלו. "ברוך דיין האמת" הוא לוחש, זועק זעקה מרה "ל-א-ה!!!" הוא פורץ בבכי.

מיכל ומושקי מסתכלות אחת על בשנייה המומות ונופלות באחת על צווארונה של השנייה ומייללות, אומרות אף הם את המשפט הכואב "ברוך דיין האמת".

 

אפרים נופל על הרצפה, בוכה על ברכיי אביו "אמא! לא הספקתי להפרד ממך! למה הלכת?" הוא מחזיק חזק את מכנסיי אביו.

שמואל מבקש מהרופא שלא יגעו בגופה עד שחבריא קדישא יבואו לטפל בה. הרופא מסכים אומר לו כמה מילות נחומים וממשיך בדרכו.

שמואל מסתובב אל משפחתו, באמת קשה לו לדמיין את החיים בלי אמא שלו. הוא חושב על זה שאמא שלו עכשיו בחדר במחלקה מתה, נשמתה פרחה.

לא. לא! לא!! זה לא יכול לקרות!

שמואל רץ לתוך המחלקה בבכי צועק כחיה פצועה "אמא!!!"

האחיות מנסות להרגיע אותו, הוא יותר חזק מהם, מיכל ומושקי רצות אחריו. שמואל נכנס לחדר של אימו מסתכל עליה ופורץ שוב בבכי, היא חיוורת כל כך.

הוא מתיישב לידה לוחש "שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד" הוא מחזיק לה את היד, היא קרה נורא.

מיכל ומושקי מצטרפות לבכי שלו, מסתכלות על אמא שלהם שכבר איננה.

אריה נכנס לחדר מתקרב לשמואל, מנסה להוציא את הקול הכי רגוע שלו, "היא גמרה את תפקידה" הוא מסתכל על לאה שלו, אשתו. הוא מרים מעט את השמיכה ומכסה את פניה. אריה קורע את בגדו לצד של הלב, שמואל עושה אחריו בבכי.

אפרים מהסס ואז נכנס לחדר מסתכל על הגופה המכוסה, הוא לא הספיק להפרד ממנה. שוב.

"אמא הלכה" הוא חצי שואל חצי קובע.

מיכל מסתכלת על אפרים, מנסה לפנות קצת את הדמעות. כזה מסכן אפרים. מושקי מתקרבת אל אפרים מחבקת אותו. הצער והכאב שווים.

"בואו ילדים, נשאיר את אמא לבד" אריה מתרומם, מנסה להסיח דעתו מלאה ששוכבת שם, ותמשיך לשכב.

 

שמואל יוצא ראשון, בקושי מצליח לגרור את רגליו, מיכל ומושקי מצטרפות אליו, אריה מסתכל על אפרים "בואו חומד. אמא לא הייתה רוצה לגרום לנו לצער, תן לה לעלות במנוחה"

"לא נפרדתי ממנה" הוא לוחש בכאב. הזקן שלו כבר נוטף מדמעות.

"אף אחד", הוא מסתכל שוב על לאה "לא הספיק. היא העדיפה לעלות ישר" הוא מסדר את זקנו שאף הוא מטפטף מדמעות.

אפרים מתקרב אל הגופה "להתראות אמא. אני אוהב אות—" הוא נשנק. אריה מרים אותו. הם יוצאים, מצטרפים למיכל ומושקי.

שמואל חוזר מהפינה "התקשרתי לחבריא קדישא, הם בדרך" העיניים שלו נפוחות.

"כל הכבוד" הוא נותן לו מבט מלא בהכרת תודה "הראש שלי לא כאן" הוא עלה יחד עם אמא לשמיים.

אפרים מתיישב על הכיסא, מיכל מתקרבת אליו לוחשת לו באוזן שאסור להם לשבת על כיסא הם כרגע בשבעה. אפרים קם. חצי מת. מיכל בוכה יחד איתו.

"ילדים תתקשרו עכשיו לבעלים ולנשים שלכם. שהם ידעו" אריה מצווה על הילדים שלו, לו בכל מקרה אין למי להתקשר.

הם מסתכלים עליו ברחמים וכל אחד הולך לפינה אחרת, להודיע את הבשורה הנוראה ביותר עלי אדמות.

מיכל מחייגת לנפתלי.

 

 

"הלו? מיכל?!" נפתלי קופץ מהמיטה שלו, השעה שלוש בלילה. הוא מקווה שלא קרה כלום.

"נפתלי" היא פורצת בבכי.

"קרה משהו?" הדמעות כבר מסודרות אצלו בשורה. רק לא זה. השם!

"ברוך דיין האמת" מיכל מושכת באף שלה. הלב עדיין מדמם.

"אוי איזה אסון!" נפתלי פורץ אף הוא בבכי, לאה הייתה לו כאמא. איזו אבידה "ברוך דיין האמת. מתי זה קרה?"

"לפני כמה דקות, לא זוכרת כבר, הרופא יצא אלינו והודיע לנו על פטירתה. שמואל דואג לענייני הקבורה"

"אוי מיכל, כמה קשה" הוא לוקח טישו מהמגירה שלצד המיטה, מקנח את האף "איך אבא שלך?"

"מגיב כאלמן. הוא שבור נפתלי. קשה לי לראות אותו ככה" היא מנגבת את הדמעות "נפתלי תחזור, בבקשה. אני לא אעמוד בזה לבד. אני צריכה אותך לידי. תחזור" היא פורצת בבכי מחודש.

"ברור. ברור. אין בכלל שאלה אני מיד מזמין טיסה כמה שיותר מהר. מיכל אני איתך עד הסוף" הוא מוסיף, יודע שמיכל צריכה את זה.

"תודה נפתלי" היא מחייכת "אתה יודע אפרים לגמרי בכה על זה שהוא לא הספיק להפרד מאמא. מסכן. חשבתי על זה עכשיו אני ברוך השם הספקתי להפרד ממנה" מיכל בוכה.

"אוי מיכלי"

"נפתלי אני מרגישה כאילו שאמא חיכתה שאני אסלח לה על המקרה שהיה איתה, מה שספרתי לך. ורק אחרי שהיא בקשה סליחה היא עצמה עיניים וחייכה. אני שמחה שגרמתי לה לעלות למעלה בלב שלם" מיכל מסתכלת על האחים שלה, הם כבר גמרו לדבר. הם חזרו יותר שבורים ממה שהיו.

נפתלי לא רוצה להגיד למיכל שזה בכלל לא קשור אליה, אם זה מה שירגיע אותה אז בסדר "מיכל אני כבר אגיע".

מיכל מחייכת כאילו שמדובר בכמה דקות נסיעה "תודה נפתלי. להתראות". היא מנתקת, חוזרת למשפחה שלה, השבורה. היא עכשיו נקראת יתומה. כמה הזוי.

נפתלי מנתק, הוא בוכה גם כן. קשה לו לדעת שמיכל סובלת והוא רחוק ממנה. לא יכול לתת יד ולתמוך. הוא לוחש בלי קול "ברוך דיין האמת"

ברוך. דיין. האמת.

© כל הזכויות שמורות

עוד באותו נושא

שלא לשמה /סיום!

לפני שאני אתחיל בשיחה אני רוצה להודות לרבי ולה' על כל הניסים שחוויתי כשהייתי בן ארבע וחצי

שלא לשמה /63

אתם פשוט פחדנים! פחדתם שהוא ילשין עליכם. אני גם רוצה לעזוב!

הוסיפי את התגובה שלך:

15 תגובות
  1. קרמבו הגב

    אמאלה!!!! גרמת לי לבכות, באמת. כתיבה מהממת!!! דווקא את הפרק הזה ממש אהבתי כי למרות שעשית אותו עצוב, הוא נגמר ממש אופטימי. אני אשמח אם תעשי את זה גם בפרקים הבאים. תודה!!!!!!!

  2. לאסגורהעלשם הגב

    מושלםםםםםםםם

  3. חפצי הגב

    פרק מהמם
    עצוב כ"כ

  4. מקרר מפונצ'ר הגב

    אמאלהה איזה הזיההה
    באלי לבכות ביחד איתםם

  5. ץה הגב

    וואו עצוב ממש!! היו לי צמרמורות וכמעט בכיתי
    -ברוך-דיין-האמת-

  6. מילונית בתחפושת. הגב

    אני אשכרה בכיתיי… 🙈
    פרק מדהים , עצובבבב…
    מסכנים כולם.. 😢

גלילה לראש העמוד

תודה על נדיבות ליבכם!

כיצד תרצו לתרום?