לוס אנג׳לס.
לפרק הקודם
לוס אנג׳לס.
שולמית שוטפת את הכלים של הבשרי, אמא שלה לימדה אותה את ההלכות של חלבי ובשרי וכמה שהיא צריכה להזהר שהספוג הבשרי לא יגע בכלים החלביים וכל זה.
היא אפילו לא שמה לב לכיור החדש בצד השני.
היא מחייכת, יש הרבה לשטוף, כל הכלים של שבת עדיין מחכים בכיור. איזה שבת מיוחדת היתה להם. אומנם לא כמו אצל מיכל ונפתלי, אלא שבת יותר שקטה, אבל הרוגע והשלווה אחרי הדלקת הנרות אותו הדבר.
ג'ני הצטרפה אליהם והדליקה עם אמא שלה את הנרות, והתפללה בקול שטימי יחזור להיות איתה. שולמית חיבקה את ג'ני חזק. היא סובלת ומגעגעת אל אח שלה ברמות מטורפות. שיגיע כבר טימי. שיגיע.
"אמא" ג'ני מתקרבת אליה, מושכת לה במכנסיים.
"כן מתוקה" היא לוקחת קצת מהסבון ומורחת לה באף. ג'ני צוחקת .
"את רוצה לצאת איתי קצת בחוץ, לסבא וסבתא יש חצר גדולה ממש". העיניים שלה זוהרות.
"אני באה". שולמית מניחה צלחת במייבש, היא תחזור לכלים יותר מאוחר, בנתיים היא כל כולה עם ג'ני. הם יוצאות ביחד, מחזיקות אחת לשנייה את היד.
ג'ני רצה מחוייכת. שולמית רצה אחריה. הם מתחילות לשחק במחבואים ואז בתופסת, עד שג'ני מתעייפת ונופלת עייפה על הדשא הנעים. שולמית עושה אחריה.
"אמא תראי איזה שמיים יפים". ג'ני מצביעה עם היד.
"נכון מתוקה, הם באמת יפים"
"זה ממש מרגיע"
"אני גם חושבת" שולמית מחייכת.
"יופי" היא מרוצה.
"למה יופי?"
"כי את לא רגועה אמא, את צריכה להרגע" ג'ני מסתכלת על אמא שלה עם העיניים הירוקות והמבט שמצליח להבין הכל מבעד העיניים.
שולמית בורחת מהמבט הזה, ג'ני דומה לאבא שלה וזה מפחיד אותה.
"שולמית! ג'ני! בואו" אודט קוראת להם מהחלון. הם מתרוממות, ג'ני רצה לסבתא שלה, היא כבר נפתחה. זה נס אחד גדול.
"איך היה בחצר?" אודט מלטפת לה את השיער.
"כיף" ג'ני מחייכת.
אודט מתקרבת לשולמית "אבא מחכה לך בחוץ. בהצלחה"
"עכשיו?" שולמית מתחילה לרעוד. היא לא מוכנה.
"כן, קבעתם בחמש. וכבר רבע לחמש. קדימה"
"אני צריכה להתארגן" שולמית עונה.
"שולמית, אין זמן אבא מחכה בחוץ, ואולי דווקא בגלל שאת לא מאורגנת אז הוא ירצה להתגרש ממך". אודט צוחקת, מנסה לרכך את שולמית.
"אני אצא. אני אראה עם אבא", היא לוקחת את התיק מהשולחן ונושקת לג'ני במצח "אני כבר חוזרת".
"את הולכת לאבא?" ג'ני פותחת עיניים גדולות, שואלות.
שולמית מסתכלת על אמא שלה ואז על ג'ני "כן, ממש לכמה דקות".
"תגידי לו שאני נשארת כאן. רק שיביא את טימי. אני לא רוצה לחזור אליו". היא מחזיקה חזק ביד של שולמית.
"אל תדאגי, זה בדיוק מה שחשבתי לומר לו". מסכנה. ג'ני מחייכת אליה. שולמית יוצאת מהבית נכנסת למכונית של אבא שלה.
"מוכנה?" הוא דואג לה.
"לא יודעת" שולמית משחקת עם הרוכסן של התיק.
"יהיה בסדר, בכל מקרה אני נשאר ברכב, ואני אסתכל עליו. אם הוא יעז לפגוע בך, יהיה לו עסק איתי ואיתו" הוא מסתכל על המגירה שבצד שלו. שולמית מציצה המומה.
"אבא! מה זה?"
"ליתר בטחון"
"אקדח?!" היא מתחילה לפחד גם מאבא שלך.
"אני לא אשתמש בו אל תדאגי", הוא מחייך.
"טוב". שיהיה.
אחרי דקה אבא שלה כבר חונה "הגענו?"
"כן. זה כאן. המסעדה שממול", הוא מסתכל סטיבן שם "תהני".
"מה שבטוח שלא" שולמית לוחשת.
"יהיה בסדר" הוא מחייך, מרוצה מהתשובה שלה.
שולמית יוצאת. הגב עדיין זקוף, סימן טוב.
שולמית צועדת וחוצה את הכביש. אבא שלה יסתכל עליהם וזה מה שמרגיע אותה היא כבר לא לבד מול סטיבן, היא מחפשת אותו ומיד מוצאת, הוא נשאר כמו שהיא הכירה אותי לפני הכל, רגוע. היא רועדת, בקושי מצליחה להתקרב לשולחן, היא כבר יותר מידי קרובה אליו.
"הלו". היא מסתכלת עליו.
סטיבן עושה את עצמו מופתע, הוא קם מהכיסא "הלו! שולמית איך את מרגישה?" נימוסים תמיד היה הצד החזק שלו.
שולמית התגעגעה לקול המוכר והנעים הזה, קשה לה להודות שהיא גם התגעגעה אליו. למרות הכל.
" בסדר, מה איתך?" היא מתיישבת בשולחן. מלצרית ניגשת אליהם, הם מסרבים. הם לא הגיעו לכאן לאכול. רק לדבר.
"קשה. אני מאוד מתגעגע אלייך ואל ג'ני. וגם טימי". יודע לפגוע בנקודות רגישות. בול פגיעה.
"איך טימי?" היא מתעלמת מהשקר של בעלה.
"בוכה הרבה. קשה לו".
"גם לג'ני". היא מסתכלת על סטיבן ומיד מוסיפה "היא מתגעגעת אל טימי". שלא יבין אחרת.
"ואלי?" עכשיו הוא בעצמו פגוע. והוא לא מציג. הפעם הוא רציני.
"אממ… לא יודעת" היא מתחמקת.
סטיבן מבין "שולמית, אני יודע שטעיתי והייתי בעל גרוע וזוועתי. אני יודע ומבקש סליחה. אני גם לא דיברתי בסדר עם אבא שלך. אבל זה הכל מצער וכאב, תנסי להבין אותי. את ברחת ככה ללא הודעה, את וג'ני, והשארת לי את טימי בוכה ופגוע, ועוד עם העצבים של אמא שלי. מה אני אמור להגיד לה שאני לא יודע למה אשתי ברחה ממני? אני יודע שהיה לך קשה. ולכן רציתי שתחזרי ונפתח דף חדש. אני ואת. ביחד. עם אותה האהבה שהפגישה בינינו. וג'ני וטימי. נחזור להיות משפחה. אני גם בן אדם ויש לי טעויות וכישלונות". סטיבן מדבר עכשיו ברצינות. באמת שהיה לו קשה בלי שולמית. הוא אוהב אותה. היא אשתו.
כל התיאורים קורצים לשלומית, סטיבן האומלל באמת שהיא התנהגה לא בסדר. אבל אם היא הייתה מודיעה לו שהיא בורחת, דבר ראשון הוא היה מסרב, ודבר שני הוא היה מתעצבן עליה יותר ומתעלל בה כפליים. לא הייתה לה ברירה.
היא נזכרת באבא שלה שמחכה לה במכונית. היא תהרוס אותו. אבל מה עם סטיבן. היא שותקת.
"את מפחדת מאבא שלך שמחכה כאן במכונית?" הוא עוקץ.
שולמית מרימה את הראש שלה, המומה.
"כן אני יודע. ואת לא מתביישת? החלטנו לדבר כמו מבוגרים ואת משאירה את אבא שלך שצופה בנו? איפה הרגישות?".
"אני מצטערת" רק לא עוד התפרצות שלו.
"את רוצה שאני אדבר איתו? אני אסביר לו שהחלטנו לפתוח דף חדש ולהתנצל". הוא מחייך אליה
שולמית מתאפקת לא להסכים לו. למה סטיבן הזה תמיד טוב? "לא. כמו שאמרת אנחנו מבוגרים ויכולים להחליט החלטות ביחד". היא בהלם מהמשפט השלם והנחישות שבו. "בנתיים לא החלטתי שזה מה שאני באמת רוצה. לפתוח דף חדש? זה בדיוק מה שאמרת לי כשהייתי מגובסת ופצועה בבית החולים. בגללך".
שולמית הזאת לא כזאת טיפשה. הוא ילך בכיוון אחר "ומה יצא לך מהמשפט שולמית? את יודעת שאני אזכה ואת תשארי בבית הכלא או שתורחקי מהילדים שלך. ואז נשארת בודדה יותר ממה שהיית".
אבא שלה צדק כשהוא אמר שכנראה לסטיבן יש עוד סיבות לחשוש מהמשפט "אתה צודק. נוכל לבטל את המשפט. אבל בתנאי" היא מסתכלת על סטיבן.
"בכל תנאי" הנה הוא הצליח. יבטלו את המשפט. הוא מחייך חיוך גדול.
"שנתגרש" היא פולטת. בנתיים היא פועלת כמו רובוט, ללא רגשות. אם היא תכניס את הרגשות היא תטעה ובגדול.
"מה?!" לזה הוא לא ציפה "אבל למה להתגרש?" הוא מבין שזה סופי.
"אני לא מעוניינת בחיים האלו, סליחה סטיבן״. היא מחליטה להפחיד אותו עוד קצת, היא קמה מהכיסא.
"חכי" הוא מחזיק לה את היד, שולמית רועדת. מרגישה זרם חשמלי שעובר לה בכל הגוף.
דיוויד שולף את האקדח. מוכן ליציאה.
סטיבן מסתכל על אבא של שולמית ומשחרר את היד של שולמית. "זהו? ככה אנחנו נפרדים? מה יהיה איתי?", הוא מנגב את הדמעות. שולמית היא אשתו. וגירושים זה לא תמיד הפתרון הכי טוב.
שולמית מנגבת גם את הדמעות שלה "תצטרך להתחיל מחדש, שנינו".
"ומה עם טימי? וג'ני? אני כבר לא אפגוש אותה? היא הבת שלי" הוא ממש בוכה. קשה לו רק לחשוב על זה. הוא חולה אהבה על שולמית, והוא מאוהב בילדים שלו, איך יהיו החיים שלו בלעדיהם??
לשולמית לא נעים "אנחנו נמצא פתרון, אני לא מוכנה לוותר על טימי".
"ואני על ג'ני" הוא מחזיר באותה מטבע.
"אנחנו נחשוב על זה ביחד, בבקשה סטיבן אני לא יכולה להמשיך לחיות בחיים האלה" שיבין.
"זה כנראה אחת מהתוצאות הנוראיות מההתנהגות שלי כלפייך. לוותר עלייך".
לשלומית נמס הלב.
דיוויד מחזיר את האקדח למקום, ממשיך לראות.
"להתראות סטיבן"
סטיבן לא מחזיר לה שלום, ולא כלום. הוא בורח מהמקום, קשה לו.
שולמית חוזרת לרכב, פורצת בבכי מיוסר, לא מצליחה להרגע. זה סופי. סופי. סופי. היא וסטיבן כבר לא יהיו ביחד. אותו בחור שהיה לה למלאך באוניברסיטה ובהמשך בעלה, ואז גם אבא לילדים שלהם.
"את אמיצה, וגם ההחלטה שלך". דיוויד מחבק את שולמית, הבין לבד מה ההחלטה "אני גאה בך".
"מה יהיה עם טימי?" היא שואלת בין הדמעות.
"הילדים יחליטו אצל מי להיות. אל תדאגי" הוא מחייך.
שולמית דואגת ממש. היא חוששת שהיא כבר יודעת מה תהיה התשובה של טימי.
© כל הזכויות שמורות
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
13 תגובות
אמאלהה מטורפת!!
פרק מהמם ממש!!
תודה מקרר מפונצ'ר?
תודה
אין על מה?
אוהבת את הסיפור הזה! את מוכשרת ממש.
תודה שרהלה, אוהבת אותך?
לא הבנתי את הלוז עם הבעל שלה? או ששכחתי. הןא אלכהוליסט? נקסיסט?
לא הבנתי מה זה נקסיסט?
אבלהוא לא ממש אלכוהוליסט רשמי, פשוט כל יום ראשון אז הוא הולך לכנסייה ומשתכר… להבדיל, כמו שאצלנו שותים קצת בהתוועדות בשבת אז אצלם זה ראשון, והם שותים המון
אז לא הבנתי מה הקטע שלו היה כשהוא שלח את המכתב לצרפת?
זה ממש מוזר שהוא מתנהג כאילו הןא כל הזמן בהשפעת אלכוהול לכן חשבתי שהוא נרקסיסט
שוב אני לאיודעת מה זה נרקסיסט, אבל הוא לא אדם לא נורמלי או משהו כזה, הוא לגמרי סבבה. בן אדם.
ובקשר לצרפת אז הוא פשוט רצה להפחיד את שולמית בכדי שתחזור.(האמת שלא זוכרת במדויק מה כתוב שם אבל זאת המטרה בכללי)
תלכי אחורה בפרקים
מתאמצת לא לרחם על סטיבןן
מגיע לבנאדם הזהה
ושולמית אמיצה!!
פרק מושלם מוריה?
חח אל תרחמי על גוים. לעולם. הכל מאינטרס אישי.
תודה פרפרי