אני בדרך לשקט… אני לא רוצה יותר להיות בבלאגן שבכיתה, להיות בתוך כל הצעקות, הרעש והירידות שלכן אחת על השנייה (מהצד זה נראה ממש מביש! מתביישת שירדתי על בנות ככה).. נפגעתי מכן ,פעם ועוד פעם ועוד

לאכזבה יש הרבה פנים. היא יכולה להיות מהצורה שבה החברה דיברה עליך, והיא יכולה להיות מהצורה שבה היא דיברה אליך. לפניך או מאחורי הגב. הסירוב שלה או ההסכמה דווקא. הרבה כיוונים והרבה תחפושות, ושוב זה נורמלי,

לבן, לא בא בחשבון. שחור, למי שממש לא נבון. אפור הוא ברירת המחדל הלאומית. מי שלא אפור, יוצר פה תפנית. הוא מוחרם מהעם, ובוש ונכלם, לעולמי עולם. כמה שירצה, לא יוכל לבטל. ינסה עד הקצה, ורק

לאחר כל טעות שרשרת חביבה, אמר אנוש ברגש רב, "מחילה ידידיי, לא בכוונה עשיתי זאת, לא התכוונתי להרע לאיש מכם.." וכך עברו עליו ימים רבים שכל רואיו ומכריו משתדלים להיזהר בקרבתו שמא תגרם תקלה להם ולחפציהם

מתי יסובב מעגל של קשר זורם ובלי קצר בלי קנאה בלי שנאה וליבי ימצא אהבה ושלווה מתי יפסיקו עיני להיות נשואות אל שם וליבי לשאוף להיות עם כולם כדי להרגיש גבוה ולא כבוי

כשאדם נמצא בדיכאון, קשה לו לתפקד. קשה לחייך, קשה לפנות זמן, קשה לכתוב בשיעורים. כשאדם בדיכאון, הוא ישתדל לא להסתכל בעיניים, ישתוק יותר ממה שהוא רגיל, וינסה להטמע, או יברח מהחברה בכלל. אדם בדיכאון לא יבקש

אני יודעת שאני אשמה בניתוק הזה. אני יודעת שאני תקשרתי לא נכון. הנה הצד של מושקי, הצד שאני הכי מזדהה איתו בעולם: סתיו היא ילדה חכמה, מעניינת, עם זווית אחרת על העולם. תמיד דיברנו שעות, על

אופק אומנם בריאה ברוך השם ואין לה שום בעיה שכלית/ גופנית, אבל חברי הכיתה של אופק כן חשבו שהיא שונה. אופק התלבשה קצת שונה מהחברים שלה. אופק דיברה בצורה קצת חסרת ביטחון, ובשביל הילדים בכיתה שלה

אני כותבת ומגיבה, שואלת שאלות.. קוראת את התגובות (כן זה החלק הכי מעניין לדעתי;)) ומרגישה באיזשהו מקום קשר / קירבה עם בנות מסוימות, לא אני לא מכירה אותכן בפרצופכן וגם לא יודעת אם השם שכתוב זה

הא הא הא, בדיחה טובה… אני מתגעגעת, היא חסרה לי, ציר חיי אבד ואני מסתובבת כמו סביבון בלי רגל- נכון, רק ליפול אני מסוגלת עכשיו. יש סביבי עשרות אנשים שמוכנים לתמוך בי וזה לא מספיק, לא

אנשים הם דבר טוב שיש מלא מה ללמוד מהם, ומכל אחד. אבל, לכל אחד, יש גם תכונה לא טובה.. וזה כ"כ כיף כשיודעים לזהות מה נכון ללמוד, ומה לא. שנה שעברה, כיתה ט'. (לחץ חברתי שלום)

זה התחיל לפני חודשיים.. חני קצת עצבנה אותי, פעלה באמת ללא מחשבה.. אז לחשתי לרוחל'ה שלדעתי חני סובלת מבעיה נפשית… נו.. בצחוק.. אתמול שמעתי מנעמי שהיא שמעה שחני סובלת מפיצול אישיות חמור ומטופלת בכדורים פסיכיאטריים, ואפילו

כבר מהקעמפ התנהגתי מגעיל…אני מקווה שתסלחי לי. אבל אני לא סתם כותבת את המכתב פה. זה יכול לקרות לכל אחת! לפעמים בלי לשים לב אנחנו פוגעות בחברות ובאנשים הכי קרובים אלינו! לפעמים אפילו בלי שימת לב…

ויום שיש מן מנהג כזה לברך אותו, להראות שזוכרים אותו וששמחים שהוא נולד וחי וקיים וחלק מהחיים שלנו. אז כיף לראות שאנשים חשובים זוכרים אותי. וקצת פוגע שלא. אבל גם הרבה מובן שלא תמיד יודעים את

אז קצת רקע על החברה, בוא נאמר שהיא מכירה את החיים מהצד הפחות נחמד שלהם.. "לא הכל דבש" לא נאמר עליה.. עליה נאמר "הכל לא דבש.." האמת שבזמן האחרון מאז שזה קרה כל הסיפור העצוב שלה

נוואו הקול הזה היה לי כ"כ מוכר והעלה לי המון זיכרונות מתקופות יותר טובות בתיכון וביסודי. ישבתי לבד בשולחן, עסוקה בעניינים שלי ובהירהורים שלי. כשהיא ניגשה אלי אפילו לא שמתי לב. 3 חודשיים היא לא דיברה

לעבודה בבית חב"ד אני מגיעה תמיד בזמן, אפילו רבע שעה לפני הזמן. אבל היום הכל היה שונה, לא הלכתי לבית ספר למרות שקמתי בשש, לא זזתי מהמיטה עד השעה 11 למרות שהייתי בריאה לחלוטין, אבל היה

ה' ברא עולם מושלם, לכל נברא יש את המקום שלו, שמיוחד עבורו. אף אחד לא יכול לקחת לו אותו, לשנות אותו או להעלים אותו. אז למה לפעמים בחברה זה מרגיש כמו מלחמה? כאילו יש מספר מסוים

אני:… חוי:אה….אה.. רבקי… אני:יש לי משהו להגיד לך. נדבר בהפסקה? אני מאחרת לשיעור… חוי:טוב… השיעור מתחיל! המורה קוראת שמות יעל נכנסת לכיתה בוכה.. מתחילה מהומה! מבינים שהמנהלת דיברה איתה.. המורה מרגיעה את הרוחות מסתכלת בשעון… רק

אבל.. כשאנחנו כמה חברות יחד, אני מרגישה לפעמים כל כך מוזר, כל כך לא שייכת, כל כך מחוץ לקבוצה וזה מוזר כי עם כמה מתוכן אני ממש חברה וגם עם השאר מסתדרת לא רע, אז איך

וכמובן שאני לא אומר לך את מה שאני חושבת עלייך בפנים..אז אני מעלה אותם לפה ומקווה שיצא לך לקרוא… בתקופה האחרונה את מתנהגת מוזר מושקי…את עלוקה… מעולם לא היינו חברות טובות ולא יודעת מה קרה השנה

והיא לא ענתה לי וזה קצת פוגע, קצת מעצבן, קצת גורם לי לחשוש שאני לא מעניינת אותה בכלל, גורם לחשוב שהיא סיננה אותי. אבל היא חמודה, ויצא לי לדבר ולצחוק איתה הרבה למרות שהיא קצת יותר

אני בחורה רגילה, לא מעניינת, מנת משכל קצת יותר משגרתית, אבל לא גאון. עברתי תקופה דיכאונית של גיל ההתבגרות, ומרגע שהפסקתי, מורות וחברות לא גמרו להעיר לי- על הדימוי העצמי שלי, על הדיבור שלי, על הדעות

למה בכלל היא התיישבה לידי?? נסיעה חזור הביתה, יום מתיש מאחורי. אני רוצה שקט. ואם לא שקט, אז שיחה זורמת וקולחת שלא צריך לחשוב בה יותר מדי. לא שיחה כבדה כזו שאני צריכה לחשוב בה על