התפקיד שלי בעולם הוא לעזור לבנות שנקלעו לקשרים מורכבים ונישואין עם בני מיעוטים

כמובן כשהגעתי היתה לי קבלת פנים. "למה הגעת רק עכשיו? כמה זמן לקח לך להגיע?"

אין לה תחליף וחיקוי, העצם לעולם לא מת, מאיר הוא מבעד לכיסוי

סגרת את הפה עם מנעול בלי מפתח, השארת אותי כאן מחכה לך

בטוב להמשיך? למרות הכישלון הצורב? האם אבא עדיין אוהב? מה עלי ה' חושב?

לא מצאתי את האדם הגאון שינחה אותי בדרכי

שם על האבן הקבועה, תליט את הראש בין כפות ידיה. תבכה את החיים שלא יחזרו עוד.

למרות יופייה, אנשיה הטובים… היא לא תגבור על ישראל לעולם!

מקווה שחלקכן עדיין זוכרות אותי, האמת שרציתי לשתף אתכן בחוויות מהקורונה. גם אתן הגעתן לקול חנוק, לצרכה שיוצאת מעומק הגרון אך לא נשמעת למרחוק? גם את חיפשת מי שהוא שיושיט לך יד שיתמוך שיגבה אך שהבטת

שלום, אני חני, נעים להכיר. מקווה שתהני בכיתה שלנו! הכיתה שלנו נהדרת! את עוד תראי

כל כמה תיקתוקי שעון וזה חוזר כבומרנג

במרכז החצר ניצב הזית, בימים קשים משמש לי כבית

שתי הדמויות המתוארות הן אני, ובעקבות עבודה עם מאמנת חסידית מדהימה השתניתי לגמרי

ברגעים האלה אני כל כך כועסת על אלוקים שהביא אותי למצב הזה

ומי יתן ויבוא יום בו אוכל, לנצח את הכאב שבי.

אולי הכל שגוי. אולי אני בהכל טועה. ואולי לא.

הוא לא מבין מה רוצים ממנו כולם, הן את דרכו כרגע מחפש הוא בעולם

עטופה באנשים והכי בודדה…

יכולה להתקדם גם בלי מחמאות, כך לפחות חושבת

פנים כחולות ממאמץ, נלחמת על כל נשימה

כל יום עוד תסריטים פוגעים שוברים לה משו שם בפנים

אתם לא. אז שמעתם שקרה פיגוע, אז זה זיעזע אתכם, אז מה? אתם לא נפגעי טרור. זו עובדה.

שואפת בכל הכוח תיזהרי לך להתמוטט.

שתיים וחצי עכשיו נשמה. מה למה הערת אותי? חוץ מזה שזה אשמתך שלא שמת על שקט כשהלכת לישון…