תובנות אחרונות על החיים:

עוד תובנות לחיים:

לכתוב מה שעובר עלי

לכתוב מה שעובר עלי בתקופה האחרונה לא נכתבה אף שורה וממש לא כי היה רע התחילה מנגינה עם טונים משתנים והשלמות של שנים ועכשיו יש אמונה כי נגמר לי השכל וכבר הנפתי דגל מחתיכת בד לבנה

מנגינת החיים

אני רוצה לשיר ושום שיר לא מתנגן לי בראש. מנסה להזכר, אולי בכל זאת משהו… ואז עצרתי לרגע ושמתי את המוח בצד. עכשיו זה רק האוזניים. הן שומעות את התינוק בוכה. הן שומעות את האופנוע המקרטע

מחפשת ריגושים

למעשה, כולנו מחפשים ריגושים. אני מניחה שגם את. זה הטבע שלנו. ומי שיצר בנו את הטבע הזה דאג לנו לריגושים בדיוק כמו שאנחנו צריכים. יש לנו חגים. אירועים. שמחות. מה זה אם לא ריגושים ו"שוברי שיגרה"?

מתבגרת

למרות שהייתי בטוחה שאני אחרת. שהתבגרתי מזמן. שעברתי את השלב. חשבתי שאני כמעט מבוגרת. אבל… כולם מסביבי מזכירים לי בלי הפסקה, שבעצם, אני עוד ילדה. וגם ש… הם מבוגרים, השיחה היא לא לילדים, הבדיחה היא רק

זה יקרה

אם פרוסה לא תשביע – כיכר לחם לא ישקיט רעב. אם יום לא מוסיף ולא גורע, מתי תגדלי בשנה? אם תפילה על שמואל לא תניע- אימתי תהיי את חנה? זה יקרה, במוקדם או במאוחר, גם אם

ספרים

אחריה באו ספרי פרשנים וכתבי יד שונים, עם השנים למדו עמים רבים כתיבה וקריאה והתחילו להשתמש בזה לדברים שונים. לכתוב שירים, סיפורי עם, ממצאי העולם ועוד. כיום ספר זה דבר שקיים בכל בית בין אם הוא

בדמיון הכל אפשרי

רוצה לשתף בדרך כיפית להעלות את מצב הרוח, שמאוד עובדת לי. אני לוקחת יומן אישי אישי, שלאף אחד אין גישה אליו, מתישבת בחדר, סוגרת את הדלת, ועוצמת עיניים. אני מסירה את כל המחסומים הפנימיים ונותנת לעצמי

חצי הכוס המלאה/הריקה

עבר עלינו יום עמוס בתוכניות עשירות ומגוונות שבית הספר דאג לנו. במיטה אני יושבת עם החברות ועוד חברות מחדרים סמוכים ומדברות על דא ועל הא ואז אני יוצאת לרגע החוצה רגע, לחברה אחרת. אני שואלת אותה

בואו נחליף מילים

(אני לא אחותך.. באיזו רשות את קוראת לי ככה?) "כעפרה בואי רגע" (מה יום כיפור מתקרב שעושים כפרות עכשיו) "באמא שלך" (מה אמא שלי עשתה לך) "וואי האוכל פצצה" (מה מלחמה) דייייי בנות נמאס לי שכולן

מה אספר?

בנביא שוב מבחן, אליו התכוננתי הרבה זמן. בתחילה זרמו לי התשובות, עד שנתקעתי ולא ידעתי עוד.   אחזתני רעדה, העתקתי מתלמידה, המורה בי לא חשדה, וחוץ ממני, מי ידע?   לא פשוט לענות אמת לאמא, ששואלת

לתלות את השמחה בה'

שמחה אבל מתמודדת עם מאבק, מאבק על חיים, מאבק להיות בשמחה למרות הקושי, מאבק לקום לעוד בוקר שאבא נוסע לטיפולים.. למרות הכל מנסה למצוא את הטוב, הרי בסופו של דבר לא אנחנו המחליטים, אלא אחד, למעלה

תודה

על אנשים טובים שרוצים רק לתת תודה על כח שניתן דקה לפני היאוש על פרח של תקווה אפילו קלוש תודה על חיוך שפורץ ברגע הכי אוהב על תמיכה מחבקת בזמן של כאב על בכי משחרר על

בדקתי את הדרך שלי

ולא בדקתי דרך אחרת. אני מסוקרנת מה יש בדרכים אחרות, וגם יש לי מספיק אומץ בשביל ללכת לבדוק. אבל אני לא עושה את זה. כי יש לי את הדרך שלי. אז חבל לבזבז זמן ואנרגיה על

יש לי ערך

הערך שלי קיים בלי שום שאלות יש לי ערך כי אלוקים אותי ברא והוא נתן לי התפקיד לעשות לו כאן דירה מחשבה דיבור ומעשה הם רק לבושים את המהות שלי האמיתית הם לא משנים יש לי

תמיד זו את

גם כשהתפתית וצפית בתכנים מחוץ לגבול. גם כשהראש שלך לפעמים בבלבול. גם כשאת לא מספיק מכבדת. גם כשאת לפעמים מבודדת. גם כשאת מרגישה לא נורמטיבית. גם כשאת מרגישה מידי גשמית. גם כשאת לא מתאפקת ואיתכפיא לעשות

ראש קטן

גדרות מתפקדות מצוין כשמגיע זר- חוסמות אותו, משהות אותו. הבפנים לא יכול להיפגע. אם יש משהו שהיה לי לאויב, הוא הראש הקטן. ראש קטן, גבירותי, משרת את בעליו בעיתות לחץ, מצוקה. אז הראש הקטן מועיל מאוד

עולמנו המופלא

מופלא מדעתי. מעל לשכלי. איך זה שכל מראה, מחשבה, חפץ שנתקלתי בו בדרכי, מקרה שצפיתי בו כהרף עין, הכל כבר מתוכנן. עוד מלפני בריאת העולם. זה לא נתפס. העולם כל כך מושגח, ואנחנו לא שמים לב

רגעים של צמיחה

מביטים על ערמת העלים שנערמת תחתם, ומחרישים. ויש עלה תלוש שניתק מהמקור מתעופף ברוח, בקור מחפש שורשים באפלה ויש גם ילד שמביט על הכל ולא מבין איך הסופה שבחוץ נכנסה לתוכו וסוחפת למערבולות אימה של ייגמרו.

ספר טוב

לא רבים הם הספרים האיכותיים, אבל אפשר לזהותם בקלות מהפרקים הראשונים. ספר איכותי נוגע בנקודות עמוקות בפנים, ולא תמיד מהמילה הראשונה, לפעמים צריך להגיע לפרק חמישי או עשירי אם זה ספר יחיד, או לעמוד ה150 בספרי

צדפה

לצדפה היו שני צדפים שהגנו עליה מפני אויבים, שלא יטרפו את הצדפה. יום אחד, לצדפה קצת גירד. גרגר חול קטן הצליח להשתחל בין הצדפים. ניסתה הצדפה להזיז ולסלק את הגרגר מכאן ומכאן, אך הגרגר היה קטנטן

יום של באסות

אז חיכינו לחברה שגרה רחוק. אז קצת דיברנו. התקשרנו. אין מוניות. התקדמנו קצת. התקשרנו למוניות אחרות. שוב אין מוניות. נסינו לטכס עצה. אין. התקשרנו לחברה. 'יש טעם לבוא?'. 'חמש דקות אנחנו גומרות פה'. באסה!. טוב רק

מחר יהיה יום חדש

השמיים יאירו על רעיונות זוהרים, העננים יצלו על בעיות קופחות- הכאב יעלם עם טיפות הטל האחרונות. מחר יהיה יום של פריחה, כל הרגשות הנבולים- יפרחו בצורה הכי יפה, כל הרגעים הפשוטים יהפכו להיות מיוחדים ונעלים, האכזבה

שחור?!

הכל מתערפל קריר וקודר עוצם עייני למולו. מביט באפילה, מתעורר לחיים. כי כששחורים השמים- מאירים הכוכבים, כשהלילה מופיע- מתעודדים העייפים. עוד דעו ידידיי, בכל 20 שנותי לעולם לא איכזב אותי השחור. תמיד סיים את תפקידו בכבוד,

כל אחת צריכה להיות היא

והיא צריכה למצוא חברות לפי סגנון וכדו'.. אבל בסופו של דבר צריך לעשות מה שהיא חושבת שזו האמת ושזו הדרך הנכונה בשבילה לצעוד בה. (כמובן בהתייעצות וחשיבה) בנוסף, לכל אחת יש משפחה שנשארת איתה לכל החיים!

גלילה לראש העמוד

תודה על נדיבות ליבכם!

כיצד תרצו לתרום?