הרבה בנות אמרו לי שכשמגיע רגש כזה שבא לא מרצוננו החופשי יש צורך להלחם בו כדי שהוא לא יתעצם חלילה אגיד לכן את דעתי בנושא וזה לא שעכשיו אני זורקת דעה זה באמת הבנתי את זה

במה לבחור האם בזאת הקטנה הפשוטה או שמא הגדולה תתאים יותר? כך עמדה לה וחשבה שברה את הראש ולא ידעה שזאת הבינונית השקטה שאולי פחות בלטה דווקא היא המתאימה ובסוף יצאה עם נעלי עור בידה אז

עזרת לי לחשוב וחשבתי שזה היה בהגיון היית שם כל הזמן פעם אחר פעם ולא עצרתי אף פעם לחשוב בעצמי וזאת בדיוק הייתה הבעיה כי עד שלא עצרתי חתכתי וקטעתי אז לא הצלחתי לחשוב בעצמי וזה

להוציא, להמציא איזה מן עולם,‏ רצוף חיפוש תמידי ‏ אחר משהו שידליק את הנר שכבה.‏ ניסיונות כושלים ‏ לשמחה פשוטה.‏ שאלות טיפשות שמחפשות ‏ את עומק התשובה.‏ וזה פשוט רחוק ממנו בני אדם כה מוגבלים,‏ מהמעט

האמת, לא חשבתי שאכתוב פה בכלל.. אבל ממש רציתי לפרוק ובשביל זה האתר נועד, לא? (ופליז תקבלו בהבנה את הפוסט שלי שממש מבולגן כי נכתב עם הרבה סערת רגשות..) השעה עכשיו 04:36 לפנות בוקר. חופש. אין

אבל למדתי ממנו משהו שממש חשוב לחיים שלנו: עצמאות זה כשאדם באמת מחובר לעצמו ולמי שהוא ועצם זה שהוא נמצא פה בעולם זה אך ורק בגלל שה' מחייה אותו בכל רגע ורגע. אני אסביר את זה

ממוקמת בצורה חיצונית אי שם מתחת לסנטר. אבל את נקודת החן הפנימית אני עדיין מחפשת, למה אני מוצאת חן אם בכלל ובעיני מי? ובזכות מי זה קורה או מי אחראי לזה? אף פעם לא הבנתי איך

למה אני עצובה למה אני מרגישה ריקנית? שיש לי כל כך הרבה אני קמה בלי סיבה אבל למה? אני צריכה לשמוח יש לי הכל לכאורה רק לכאורה החיים תותים למי שרואה מהצד כמו שאומרים הדשא של

אני סובלת מהתסמונת הזאת קשות אבל אני גם שונאת אותה ברמות שאי אפשר לתאר אני באמת רוצה לעבוד על המידה הזאת יום אחד אני אומרת 'הנה הנה זה נעלם' ויום למחרת זה חוסר כפול שתיים 2

שיש אנשים בעולם שמדברים בציניות ובצחוק עם אנשים אחרים ולא תמיד אנשים קולטים שצחקו איתם ולפעמים הצחוקים האלה יכולים ממש להעליב לפעמים הצחוקים האלה יכולים לחדור עמוק בלי שהצד השני בכלל יודע מזה משהו אמנם מצווה

שנראה שהכל קודר הדמעות זולגות והלב מצטמרר לזכור ולדעת שכל קושי רק מחשל רק נסיון. ואין דבר שיעצור

לליטוש ושיפוץ ממתינים בכל אחד מהם, יש משהו מיוחד אך למרות זאת – כולם דיי זהים. פתאום נוחת לידם יהלום בצבע קצת שונה מבריק, נקי, אך וואו! אדמדם! למה על ידי הסביבה הוא מגונה? היעלה על

שמש יפה מציצה אליי, מחייכת. אני מעניקה לה חיוך בחזרה. כזאת מתוקה היא השמש! הלוואי כולם היו כמוה חמימים ונחמדים, לא מעליבים ולא פוגעים. ואז בהבזק של שנייה, אני קולטת לכולם יש שמש זורחת ומאירה בלב,

הרוח ליטפה את פניי, והגלים השקטים הרטיבו את ליבי. השמיים הכחולים ניצבו עליי, וכמוהם גם חיי. שכבתי שם בחול הרך, ורציתי כל כך שינוי. שכבתי שם, עד שקול פנימי הפציר בי לקום. כי בשביל להשתנות, בכדי

וחושבים שאותם כלל וכלל לא רואים אבל באמת בחלק מהדיבורים, המעשים ובקצת מהמחשבות שהם משתפים אותם מזהים. את האני הפנימי שלהם את האמת שהם חיים איתה ולא מישהו אחר. אז בואו נסיר את המסכות והמחסומים שאנחנו

זהו אני בזה עכשיו ואין לי חתיכת מצב רוח הבכי תקוע לי כאן אני הכי אבל מסכנה אבל הכי הכל שחור קודר העתיד? לא בראש בכלל טוב אז אני תקועה כאן מלחיץ מה אני כזאת גרועה

לרדת לרמוס לשנוא לא להקשיב ולדכא את עצמי. אני מתחילה לעודד להחמיא להקשיב לאהוב ולהעלות את עצמי. וכן, גם את הצדדים הפחות סימפטים באישיות שלי.

כל מילה שלהם זוכה לסיקור נרחב ואותם מכירים כל הציבור הרחב. אך ישנם כאלו שמוחבאים בין הצללים כל כך הרבה עושים אך לא כולם יודעים אותך אין מכירים את שמם מעט שומעים לא מחייב- שהם פחות

אצלו חשוך, חשבתי שטובה עשיתי אך כשהגעתי והדלקתי

הקורונה שמסתובבת בינינו זורעת פחד בכל מקום סך הכל דבר כזה קטן שמחולל בעולם פחד כזה גדול כמו שהדבר הקטן הזה עושה דברים כאלו גדולים מה הוא כבר יכול להשפיע?? אבל כן! עובדה! כך כל מעשה

לא פשוט כך לטעות במבוך החיים. אשיות שנמחקת כבר לא על מפה היא תמיד מסתדרת עזרה מושיטה. וגם אלו שנועדו לסייע, לעזור כבר טעו, התבלבלו, לא פשוט נתיב לשמור. במקום לעזור הם קוראים לה לצוות. קשה

משרת אחד נמוך ונחמד קראו לו- מישהו   כל היום היינו אומרים- שמישהו יענה לטלפון, שמישהו יגיש, שמישהו יסדר וכדאי שאח"כ גם ינקה שמישהו יחשוב שמישהו יארגן   אבל מישהו- לא יוצלח שכמוהו, לא עמד בעומס.