סוללות דרכים מבקיעות תהומות שם באמת שלכרית נשפכת שם ורק שם את מרגישה סוחפת שם את האני האמיתי ללא כיסויים מניעים מסיכים

כשאומרים לי "זה בסדר איך שאת" יותר קל לי לתקן, לשנות את המבט. כשצוחקים מהבדיחות שלי, צריכים את החיבוק שלי או משתמשים בעצה שלי. אז אליזבט הקטנה שעדיין בפנים, גודלת ועוד כמה סנטימטרים נוספים לה. כל

אני אסיר תודה לביתי בת העשרה, שמתלוננת על שטיפת כלים, כי זה אומר שהיא בבית ולא מסתובבת ברחובות. למיסים שאני משלם, כי זה אומר שיש לי עבודה לבלאגן שצריך לסדר אחרי המסיבה, כי זה אומר שהייתי

אני עומדת שם. מביטה בעצמי. אבל מה שאני רואה- לא מלהיב אותי. ילדה בעלת פנים מעוכות, שיער מלוכלך, ובגדים כהים במיוחד. אני מביטה בהלם בדמות המשתקפת. זו אני? אני שואלת. פתאום באה אלי מישהי, היא מגישה

לעשות מעשה בלי לחשוב – לא הופך אדם לפזיז. לראות סדרות זה מטמטם את הנפש – זה לא הופך ילדה למטומטמת. לשמוע שירים לא מתאימים זה מקלקל – זה לא הופך את הילדה למקולקלת.

בעתיד – גם הכל יהיה טוב. כי אני אתחרט ואחזור בתשובה. בעבר – הכל היה טוב. כי גם אם התקשיתי במצווה מסויימת – בסוף התענגתי על כך. בעתיד – גם הכל יהיה טוב. כי ברור שעל

לא כי אני לא רוצה, פשוט כי זה גדול עליי. כי זאת לא המידה! אם לך ולה זה מתאים, אז גם לי?? מאיפה המחוייבות המשותפת הזאת? ההכללה! כמו שכל הכבשים צריכות עשב- אז כך כולם צריכים

הגוף הוא חבלים שכובלים את 'הנעלמת' הגוף הוא עולם המעלים על הנפש הגוף הוא שלשלאות השוללות את החופש הגוף הוא סורגים שסוגרים מכל עבר הגוף הוא מצבה הניצבת על הקבר אך מאידך… הגוף הוא כלי לביטוי

זה אמונה פשוטה ותמימה, לזרוק את הכל על הבורא ולהאמין שהוא יסדר את הכל בצורה הנכונה. והוא זרק, הכל! ולמרות זאת הוא נפל פעמיים שלוש, ברוחו. ואז כשהגל הגדול הגיע מאיים להפיל אותו, הוא נילחם על

שאני עייפה מלהחזיק תראש מעל המים? שנמאס לי משני הגמדים שבדיבורים שלהם מפוצצים לי את הראש? שעל כל דבר יש להם מה להגיד ועושים אותי מבולבלת שנמאס לי מעצמי? ואז לוחש הגמד הטוב רגע… יש לך

וחיצוניות מושלמת לטפח. ללכת בצ'יז. ציורי ומושלם מדי. כבר די. במקום להשקיע בדברים אמיתיים דברים מגדילים מעצימים, ממלאים. להיות כמו בובת חרסינה

בטחון עצמי הופך אותך לאדם שהופך את הכשלונות ללימדה הכי טובה ביטחון עצמי הופך אותך למסופקת יותר ומאושרת יותר ביטחון עצמי עוזר לך לשמור על יחסים טובים עם הסובבים אותך ביטחון עצמי הופך אותך לאדם שמפרגן

כמה חברויות התפרקו מקומות שלא חשבנו שנעזוב לעולם והנה זה קרה אנשים שהיו פעם חלק מחבורה מארגון ממשפחה דרכיהם נפרדו והם עושים את דרכם בחשיכה וכל אחד לומד להסתדר בלי היתרונות של השני ועם החסרונות שהוא

לא משנה היכן דרכתי, אם זה דשא ואם אלה אבנים, אם זו שלולית או מרצפת של בית חם, הן תמיד היו על רגליי. אלא אם כן זו אני שהורדתי אותן. אבל כל עוד בחרתי בכך, הן

כמה גדולות הבעיות שלך. תספר לבעיות שלך

שהחושך החזק ביותר הוא שניה לפני שמגיע האור. חיכיתי ופיהקתי וקראתי ולמדתי ולבסוף נרדמתי שניה לפני שעלה האור. זהו נירדמנו שניה לפני שמשיח מגיע.

אז התחלתי לבדוק את זה, כן, ישבתי ודיברתי עם חברות וגם עם אנשים מבוגרים ולא הצלחתי לגלות כלום חוץ מזה שלכל אחת היה משפט סיום כזה על המשקל של – "חייבים לעשות עם זה משהו" אבל

בוחרים איפה יהיה הבית שלנו ואיך הוא יראה בוחרים מה ללמוד ואיפה לעבוד בוחרים את הפרטנרים שלנו לחיים בוחרים להיות מי שאנחנו ולא אנשים אחרים בוחרים במה לצפות ואת מה לסנן בוחרים ממי להיעלב וממי לא

מגיעים כגלים שקטים אל חוף נפשי מלקים את האמת שבניתי לעצמי שנים נוגעים בה ברכות מרעידים את נימי נפשה מרטיבים את לחייה ומשאירים בזוית העין לחלוחית ונצנוץ ברק חשוד לא, אני לא בוכה סתם מישהו חתך

אני הילדה הזו שיוצאת לחצר עם חולצה קצת קצרה בבוקר למרות שאומרים לה לא. ואני הילדה הזו שאחרי תקופה הבינה שצנוע זה הכי יפה. אני הילדה שכבר קשה לה ונלחמה הרבה אולי יותר מדי… אני הילדה

לבכות זה משהו שמשחרר, לבכות זה לפרוק את מה שהצטבר. לבכות זה מעלבון, לבכות כי אני מצטער על החבר אני רחמן, לבכות זה מאי הבנה, לבכות זה ממישהו שפגע. יש לבכות מגשמיות, ויש לבכות מרוחניות. לבכות

זה קלללל לא קשה בכלללל. אבל לומר כמה טוב יש לי בהם, להתבונן כמה טוב טמון לכשהם, זה מבחן. זה קשה. זה אמונה בבורא. גם מתוך הנפילה שנראית הכיייי רע, מתוך המצוקה שנראית הכיייי גרועה, ל

לפעמים הם לא נשלחים רק על מנת לבחון אותנו,

 אני רוצה שגם אתן תרגישו ככה אז אני כותבת כאן כל מיני דברים שעזרו לי להתמודד למרות שזה קשה מאודד 1. תזכרו שלא משנה מה עובר עליכן לא משנה כלום זה יעבור בסוף נשמות עכשיו קשה