תובנות אחרונות על החיים:

תמצאי פתרון

המקצוע 'האהוב' עליי, שמקשה עליי מידי. ועכשיו. בזו הלמידה, הגעתי למסקנה חשובה. לפעמים.. כן. אצל כולנו בחיים.

אדם.נדם.

באשר הוא אדם. גם עם מישהו שפך לו את הדם הוא עדיין אדם, הוא לא נדם. אולי

עוד תובנות לחיים:

Release

צריך ללמוד לוותר למדתי שגם כשעוזבים אפשר להיות יותר ממה שהיית ובחיים לא הכל מסתדר צריך ללמוד לשחרר הכל טוב גם אם לא נראה אותו הוא קיים בתוכנו

לקבל אותו

הרבה בנות אמרו לי שכשמגיע רגש כזה שבא לא מרצוננו החופשי יש צורך להלחם בו כדי שהוא לא יתעצם חלילה אגיד לכן את דעתי בנושא וזה לא שעכשיו אני זורקת דעה זה באמת הבנתי את זה

בינונית

במה לבחור האם בזאת הקטנה הפשוטה או שמא הגדולה תתאים יותר? כך עמדה לה וחשבה שברה את הראש ולא ידעה שזאת הבינונית השקטה שאולי פחות בלטה דווקא היא המתאימה ובסוף יצאה עם נעלי עור בידה אז

חיימשלי

עזרת לי לחשוב וחשבתי שזה היה בהגיון היית שם כל הזמן פעם אחר פעם ולא עצרתי אף פעם לחשוב בעצמי וזאת בדיוק הייתה הבעיה כי עד שלא עצרתי חתכתי וקטעתי אז לא הצלחתי לחשוב בעצמי וזה

איזה עולם

להוציא, להמציא איזה מן עולם,‏ רצוף חיפוש תמידי ‏ אחר משהו שידליק את הנר שכבה.‏ ניסיונות כושלים ‏ לשמחה פשוטה.‏ שאלות טיפשות שמחפשות ‏ את עומק התשובה.‏ וזה פשוט רחוק ממנו בני אדם כה מוגבלים,‏ מהמעט

זה אבוד מראש?

האמת, לא חשבתי שאכתוב פה בכלל.. אבל ממש רציתי לפרוק ובשביל זה האתר נועד, לא? (ופליז תקבלו בהבנה את הפוסט שלי שממש מבולגן כי נכתב עם הרבה סערת רגשות..) השעה עכשיו 04:36 לפנות בוקר. חופש. אין

עצמאות

אבל למדתי ממנו משהו שממש חשוב לחיים שלנו: עצמאות זה כשאדם באמת מחובר לעצמו ולמי שהוא ועצם זה שהוא נמצא פה בעולם זה אך ורק בגלל שה' מחייה אותו בכל רגע ורגע. אני אסביר את זה

נוח ואני

ממוקמת בצורה חיצונית אי שם מתחת לסנטר. אבל את נקודת החן הפנימית אני עדיין מחפשת, למה אני מוצאת חן אם בכלל ובעיני מי? ובזכות מי זה קורה או מי אחראי לזה? אף פעם לא הבנתי איך

הדשא שלי ירוק יותר?

למה אני עצובה למה אני מרגישה ריקנית? שיש לי כל כך הרבה אני קמה בלי סיבה אבל למה? אני צריכה לשמוח יש לי הכל לכאורה רק לכאורה החיים תותים למי שרואה מהצד כמו שאומרים הדשא של

מאבדת שליטה על ההגה

אני סובלת מהתסמונת הזאת קשות אבל אני גם שונאת אותה ברמות שאי אפשר לתאר אני באמת רוצה לעבוד על המידה הזאת יום אחד אני אומרת 'הנה הנה זה נעלם' ויום למחרת זה חוסר כפול שתיים 2

לא על חשבון אחרים

שיש אנשים בעולם שמדברים בציניות ובצחוק עם אנשים אחרים ולא תמיד אנשים קולטים שצחקו איתם ולפעמים הצחוקים האלה יכולים ממש להעליב לפעמים הצחוקים האלה יכולים לחדור עמוק בלי שהצד השני בכלל יודע מזה משהו אמנם מצווה

לצמוח

שנראה שהכל קודר הדמעות זולגות והלב מצטמרר לזכור ולדעת שכל קושי רק מחשל רק נסיון. ואין דבר שיעצור

שונה אך שווה

לליטוש ושיפוץ ממתינים בכל אחד מהם, יש משהו מיוחד אך למרות זאת – כולם דיי זהים. פתאום נוחת לידם יהלום בצבע קצת שונה מבריק, נקי, אך וואו! אדמדם! למה על ידי הסביבה הוא מגונה? היעלה על

לפתוח את התריס

שמש יפה מציצה אליי, מחייכת. אני מעניקה לה חיוך בחזרה. כזאת מתוקה היא השמש! הלוואי כולם היו כמוה חמימים ונחמדים, לא מעליבים ולא פוגעים. ואז בהבזק של שנייה, אני קולטת לכולם יש שמש זורחת ומאירה בלב,

שינוי

הרוח ליטפה את פניי, והגלים השקטים הרטיבו את ליבי. השמיים הכחולים ניצבו עליי, וכמוהם גם חיי. שכבתי שם בחול הרך, ורציתי כל כך שינוי. שכבתי שם, עד שקול פנימי הפציר בי לקום. כי בשביל להשתנות, בכדי

מסכות שמסתירות

וחושבים שאותם כלל וכלל לא רואים אבל באמת בחלק מהדיבורים, המעשים ובקצת מהמחשבות שהם משתפים אותם מזהים. את האני הפנימי שלהם את האמת שהם חיים איתה ולא מישהו אחר. אז בואו נסיר את המסכות והמחסומים שאנחנו

המסכן האמיתי

שלא חיים בוילה או ביאכטה. כסף אין להם, אבל יש להם שמחת חיים הם עשירים גדולים. לעומת זאת יש אנשים, עניים כלכך שכל מה שיש להם בחיים, זה כסף

אין סיכוי!

זהו אני בזה עכשיו ואין לי חתיכת מצב רוח הבכי תקוע לי כאן אני הכי אבל מסכנה אבל הכי הכל שחור קודר העתיד? לא בראש בכלל טוב אז אני תקועה כאן מלחיץ מה אני כזאת גרועה

דימוי עצמי

לרדת לרמוס לשנוא לא להקשיב ולדכא את עצמי. אני מתחילה לעודד להחמיא להקשיב לאהוב ולהעלות את עצמי. וכן, גם את הצדדים הפחות סימפטים באישיות שלי.

רק הוא יודע

כל מילה שלהם זוכה לסיקור נרחב ואותם מכירים כל הציבור הרחב. אך ישנם כאלו שמוחבאים בין הצללים כל כך הרבה עושים אך לא כולם יודעים אותך אין מכירים את שמם מעט שומעים לא מחייב- שהם פחות

חשבתי

אצלו חשוך, חשבתי שטובה עשיתי אך כשהגעתי והדלקתי

ק ו ר ו נ ה ה ה ה

הקורונה שמסתובבת בינינו זורעת פחד בכל מקום סך הכל דבר כזה קטן שמחולל בעולם פחד כזה גדול כמו שהדבר הקטן הזה עושה דברים כאלו גדולים מה הוא כבר יכול להשפיע?? אבל כן! עובדה! כך כל מעשה

יש לה כלים?

לא פשוט כך לטעות במבוך החיים. אשיות שנמחקת כבר לא על מפה היא תמיד מסתדרת עזרה מושיטה. וגם אלו שנועדו לסייע, לעזור כבר טעו, התבלבלו, לא פשוט נתיב לשמור. במקום לעזור הם קוראים לה לצוות. קשה

מישהו.

משרת אחד נמוך ונחמד קראו לו- מישהו   כל היום היינו אומרים- שמישהו יענה לטלפון, שמישהו יגיש, שמישהו יסדר וכדאי שאח"כ גם ינקה שמישהו יחשוב שמישהו יארגן   אבל מישהו- לא יוצלח שכמוהו, לא עמד בעומס.

גלילה לראש העמוד