שירי שלי, את כבר ישנה. אני יודעת.. הרגשתי צורך לבדוק את זה הלילה, אחרי שדיברנו. שאת מכוסה. שטוב לך. שהמזגן לא קירר לך מדי את החדר. אני יודעת שאני מגוננת, אולי מדי.. אבל הערב זה היה

ביצים. גבינה. סלט. הם היו קרש ההצלה שלי הערב. ואני נאחזתי בהם עד כמה שיכולתי. אם בד"כ ארוחת ערב פשוטה וקלילה כזו לקחה ממני כרבע שעה של הכנה, הפעם הסיפור היה שונה. את בחדר שלך. הדלת

שירי שלי, אני רוצה להאמין שאת לעולם לא תדעי שאני זו שכתבתי את המילים כאן, שזה ירגיע אותי.. אני רוצה לכתוב לך בצורה הכי פתוחה וכנה שיש ומצד שני גם לתת ביטוי לרגשות שלי. למחשבות שלי.

הפעם אני הולכת לכתוב טור קשה לעיכול. אני יודעת בוודאות שיקומו לי מתנגדות לרוב, ושהטוקבקים כאן ירעידו אדמה, אבל הרגשתי שאני חייבת לעשות זאת – כי זו האמת, וזאת גם האמת שלי. ומי שתהיה עם ראש

השבוע החלטתי שאכתוב על נושא שמאד מטריד ומכאיב לבת שלי. היא מרגישה שהתפילות שלה לא נענות. "התפללתי כל כך הרבה" היא שופכת את ליבה באחד הערבים, "כל כך רציתי שה' יעשה שיהיה לי —, אפילו אמרתי

בעצת אחת עם צוות האתר, אני ניגשת לכתיבת הפוסט הזה. ובאמת, הגיע הזמן אחרי יותר מחצי שנה שאני כותבת כאן, שנכיר קצת יותר. אז איך הכל התחיל? בבוקר יום א' דחג החנוכה תשע"ט, פנתה אלי בת

בדור שלנו ב"ה הכל זמין. הכל בכל מכל כל. החיים שלכן תותים. פודינג וניל ומעל זה קצפת עם דובדבן. כואב הראש? אמא, תביאי לי בבקשה כדור נגד כאבים. רעבה? המורה, אפשר מים חמים מחדר המורות בשביל

כנגד ארבע בנות דיברה אמא: אחת חכמה – לא נכנסת לעימותים מיותרים אחת מפריעה – כל הזמן יש "אקשן" סביבה אחת (שמשחקת אותה) תמימה. מכירות את זה? ושאינה יודעת לשלוט – ביצר לשלוט…. כן, אנחנו בסיום