כשכל המשפחה צוחקת ואני נותרת עם פנים חתומות את רק אומרת, "ליבי, נו באמת מותר לצחוק קצת!" אבל אני רק מנסה לרמוז לך ואת לא מבינה כל כך לא מבינה! כשאני מתחילה לספר לך על העברת

שאת משאירה אותי לבד.. להלביש, לסדר ולארגן אני מרשה לך לצאת, אבל—- אולי בלילה כשכולם ישנים או בשעה שכל הילדים בלימודים… לא מתי שכולם בבית, דורשים את שלהם שצריך להאכיל ולדאוג לכל אחד.. למה את הולכת

כמו כל ילדה מתבגרת, יום אחד הגעתי למסקנה שאני מאומצת… הסתובבתי לי ביער (שם אני גרה) בלילה, במקום שינה. הפסקתי להקשיב בשיעורים. נהייתי מישהי אחרת…. רק דבר אחד אצלי השתפר: החסידישקייט, האמונה. הייתי משוחחת עם בורא

לפעמים ואפילו תמיד אתן מסוקרנות לדעת מה מצבה הרוחני של בתכן והאם היא בירידה או עליה.. ואני אומרת ממקום של ילדה שאמא שלי מאוד אוהבת אותי אבל הבעיה שהיא בודקת פעם ב…. ואז הרושם שמקבלת נשאר

כתבתי-וזרקתי. הבטחתי שאביא לך-ופשוט לא העזתי. את לא תבקרי אותי לא תשפטי תקשיבי, תאנחי תכאבי ותאהבי. אבל אני לא אעז בחיים להביא לך אותם. במה הייתי משתפת? בקשיים של גיל ההתבגרות, בדברים החדשים שצריך לקנות, בקושי

אבל לא, את לא שומעת אותו. את הבכי הזה. המון זמן שאת לא שומעת אותו. את עסוקה. את מאד עסוקה. כי הרי "מישהו צריך לפרנס את הבית הזה", ברור… והמישהו הזה, הוא את. כי אם אין

הגעתי לסף מסוים איתך. אני כבר לא יכולה ככה יותר. אני חייבת שתאמיני לי. תאמיני בי. כמה אפשר לראות את המבט המאוכזב הזה אצלך בעיניים? כשאני לא מתפללת.. או מתלבשת כמו שאת היית רוצה.. אני מבינה

  תקשיבי לי באמת, עם כל הלב תביני אותי שלפעמים לי כואב. תפנימי שאני גדולה לקבל החלטות משלי, שאני בתך הקטנה, כבר גדלה מזמן, וזה לא שלילי. מתי יהיה מישהו שאותי באמת יבין, ויאסוף את השברים.

משמאל מספרת לי שעל הכל היא מדברת עם אמא שלה, ומאחוריי מתפארת שאין כמו אמא שלה שהיא הכי בעולם. אמא אמא אמא אמאאאאאאא דאייייייי אני לא יכולה יותר לשמוע את המילה הזאת!! אני מקנאה, נשרפת מבפנים,