מכתבים אחרונים:

רק שהכל בסדר/5

כל כך קיוויתי שזה ייתן לך פתח לבוא ולספר לי מה קורה, איך את מתמודדת. ומשום מה

את יכולה לשמור עליי?

הכל התחיל כשנסעתי באוטובוס. (זה היה לפני הרבה זמן, לפני עידן הקורונה). בכיסא לפני ישב

מכתבים אחרונים מאמהות:

רק שהכל בסדר/4

שירי שלי, את כבר ישנה. אני יודעת.. הרגשתי צורך לבדוק את זה הלילה, אחרי שדיברנו. שאת מכוסה. שטוב לך. שהמזגן לא קירר לך מדי את החדר. אני יודעת שאני מגוננת, אולי מדי.. אבל הערב זה היה

רק שהכל בסדר/ 2

ביצים. גבינה. סלט. הם היו קרש ההצלה שלי הערב. ואני נאחזתי בהם עד כמה שיכולתי. אם בד"כ ארוחת ערב פשוטה וקלילה כזו לקחה ממני כרבע שעה של הכנה, הפעם הסיפור היה שונה. את בחדר שלך. הדלת

רק שהכל בסדר

שירי שלי, אני רוצה להאמין שאת לעולם לא תדעי שאני זו שכתבתי את המילים כאן, שזה ירגיע אותי.. אני רוצה לכתוב לך בצורה הכי פתוחה וכנה שיש ומצד שני גם לתת ביטוי לרגשות שלי. למחשבות שלי.

אמא תמיד אוהבת

ישבנו בסלון לשוחח, שבועיים לפני חג השבועות. הסברתי, ביקשתי, אפילו התחננתי: "את חג השבועות נעשה אצל סבא! אבא שלנו חוגג לו למעלה עם המלאכים, ואנחנו לא יעזרו לנו כ-ל המאכלים החלביים והבשרי…! בואו וניסע לסבא, נעשה

העיקר (ו)הבריאות

הפעם אני הולכת לכתוב טור קשה לעיכול. אני יודעת בוודאות שיקומו לי מתנגדות לרוב, ושהטוקבקים כאן ירעידו אדמה, אבל הרגשתי שאני חייבת לעשות זאת – כי זו האמת, וזאת גם האמת שלי. ומי שתהיה עם ראש

לשווא?!

השבוע החלטתי שאכתוב על נושא שמאד מטריד ומכאיב לבת שלי. היא מרגישה שהתפילות שלה לא נענות. "התפללתי כל כך הרבה" היא שופכת את ליבה באחד הערבים, "כל כך רציתי שה' יעשה שיהיה לי —, אפילו אמרתי

נעים להכיר

בעצת אחת עם צוות האתר, אני ניגשת לכתיבת הפוסט הזה. ובאמת, הגיע הזמן אחרי יותר מחצי שנה שאני כותבת כאן, שנכיר קצת יותר. אז איך הכל התחיל? בבוקר יום א' דחג החנוכה תשע"ט, פנתה אלי בת

לשון הקודש

לא חלפו דקה או שתיים, ונקראנו להיכנס לטיפול. ה', תודה! אני מברכת בלי קול, ומחכה בקוצר רוח לסיום הבדיקה כדי לברר עם בתי מה לה ולזו. "תגידי" שאלתי כשיצאנו אל הרחוב, "מי זאת שדיברת איתה בלובי

בא לי אקספרס

בדור שלנו ב"ה הכל זמין. הכל בכל מכל כל. החיים שלכן תותים. פודינג וניל ומעל זה קצפת עם דובדבן. כואב הראש? אמא, תביאי לי בבקשה כדור נגד כאבים. רעבה? המורה, אפשר מים חמים מחדר המורות בשביל

סדר בחדר

כנגד ארבע בנות דיברה אמא: אחת חכמה – לא נכנסת לעימותים מיותרים אחת מפריעה – כל הזמן יש "אקשן" סביבה אחת (שמשחקת אותה) תמימה. מכירות את זה? ושאינה יודעת לשלוט – ביצר לשלוט…. כן, אנחנו בסיום

עת רצון

מהי תפילה? ברכות השחר חפוזות לפני הקפה? ברכות השחר בהילוך איטי אחרי ארוחת בוקר מלאה? אולי כל התפילה? אולי. אני יודעת כמה התפילה חשובה והכרחית, מאוד רוצה שילדי יתפללו בכל יום כמו כל אמא יהודיה, ומשדלת

תלונות תלונות שבא לבכות…

וזה אומר: נקיונות, קניות של אוכל, בגדים, נעליים, חיפוש תעסוקה אינטנסיבית לילדים הקטנים, וכו'. לכן בימים אלה, אני בתור אמא הופכת לכלבוייניקית: גם אמא (ככה ה' רצה), גם ליצן החצר (בידור לכל דורש), שיפוצניקית לעת מצוא

מכתבים אחרונים מבנות:

למה להרוס?

למה אמא לא מצליחה להבין ללבי? בואו נתחיל מההתחלה: כמעט כל בוקר המצב רוח שלי לא משהו כשאני קמה וכשכן יש לי מצב רוח טוב חייב לקרות משהו שיהרוס אותו… אמא קוראת לי:"משי, בואי בבקשה…" ואני

אמא, למה?

אמא, קשה לי אני לא אוכלת כי קשה לי אני לא עוזרת כי קשה לי אני מסתגרת כי קשה לי אני שותקת כי קשה לי אני כועסת, צועקת, עושה דרמה, כי הראש שלי עושה דרמה שלא

אמא, את אוהבת אותי?

את יודעת ששתינו מגיל 0 לא מסתדרות קשה לך עם אופי חזק ,בטוח בעצמו ולא מקבל מרות, קשה לך לקבל אותי כמו שאני ולא כמו שהיית רוצה אותי. אני לא מוכנה לעמוד בציפיות שלך, הן מוגזמות.

תקבלי אותי

הכעסים שלכם לא מקלים לי על זה הם עושים בדיוק את הפעולה ההפוכה זה מרחיק אותי יותר ממה שאת רוצה. עכשיו אני שמה הכל על השולחן אז נכון, החצאיות שאני לובשת גובלות את הברך ואולי לפעמים

נכון, אמא?

ההורים שלי שותפים בבריאתי ואני חייבת בכבודם כמו בכבוד ה' כיבוד הורים מביא לכבוד ה' חסר בכיבוד הורים חסר בכבוד ה' כיבוד הורים זה הצינור לברכת ה' חוסר כיבוד הורים סותם את הצינור מה זה כיבוד

אמא, את לא מבינה!

כשכל המשפחה צוחקת ואני נותרת עם פנים חתומות את רק אומרת, "ליבי, נו באמת מותר לצחוק קצת!" אבל אני רק מנסה לרמוז לך ואת לא מבינה כל כך לא מבינה! כשאני מתחילה לספר לך על העברת

אמא, שימי לב

שאת משאירה אותי לבד.. להלביש, לסדר ולארגן אני מרשה לך לצאת, אבל—- אולי בלילה כשכולם ישנים או בשעה שכל הילדים בלימודים… לא מתי שכולם בבית, דורשים את שלהם שצריך להאכיל ולדאוג לכל אחד.. למה את הולכת

שימי לב לבתך

כמו כל ילדה מתבגרת, יום אחד הגעתי למסקנה שאני מאומצת… הסתובבתי לי ביער (שם אני גרה) בלילה, במקום שינה. הפסקתי להקשיב בשיעורים. נהייתי מישהי אחרת…. רק דבר אחד אצלי השתפר: החסידישקייט, האמונה. הייתי משוחחת עם בורא

Mom, look for me

לפעמים ואפילו תמיד אתן מסוקרנות לדעת מה מצבה הרוחני של בתכן והאם היא בירידה או עליה.. ואני אומרת ממקום של ילדה שאמא שלי מאוד אוהבת אותי אבל הבעיה שהיא בודקת פעם ב…. ואז הרושם שמקבלת נשאר

אמא, המכתבים אלייך

כתבתי-וזרקתי. הבטחתי שאביא לך-ופשוט לא העזתי. את לא תבקרי אותי לא תשפטי תקשיבי, תאנחי תכאבי ותאהבי. אבל אני לא אעז בחיים להביא לך אותם. במה הייתי משתפת? בקשיים של גיל ההתבגרות, בדברים החדשים שצריך לקנות, בקושי

תכ(ח)בדי אותי?

אבל לא, את לא שומעת אותו. את הבכי הזה. המון זמן שאת לא שומעת אותו. את עסוקה. את מאד עסוקה. כי הרי "מישהו צריך לפרנס את הבית הזה", ברור… והמישהו הזה, הוא את. כי אם אין

אם רק היית סומכת עליי יותר

הגעתי לסף מסוים איתך. אני כבר לא יכולה ככה יותר. אני חייבת שתאמיני לי. תאמיני בי. כמה אפשר לראות את המבט המאוכזב הזה אצלך בעיניים? כשאני לא מתפללת.. או מתלבשת כמו שאת היית רוצה.. אני מבינה

גלילה לראש העמוד