אבל לא, את לא שומעת אותו. את הבכי הזה. המון זמן שאת לא שומעת אותו. את עסוקה. את מאד עסוקה. כי הרי "מישהו צריך לפרנס את הבית הזה", ברור… והמישהו הזה, הוא את. כי אם אין

הגעתי לסף מסוים איתך. אני כבר לא יכולה ככה יותר. אני חייבת שתאמיני לי. תאמיני בי. כמה אפשר לראות את המבט המאוכזב הזה אצלך בעיניים? כשאני לא מתפללת.. או מתלבשת כמו שאת היית רוצה.. אני מבינה

  תקשיבי לי באמת, עם כל הלב תביני אותי שלפעמים לי כואב. תפנימי שאני גדולה לקבל החלטות משלי, שאני בתך הקטנה, כבר גדלה מזמן, וזה לא שלילי. מתי יהיה מישהו שאותי באמת יבין, ויאסוף את השברים.

משמאל מספרת לי שעל הכל היא מדברת עם אמא שלה, ומאחוריי מתפארת שאין כמו אמא שלה שהיא הכי בעולם. אמא אמא אמא אמאאאאאאא דאייייייי אני לא יכולה יותר לשמוע את המילה הזאת!! אני מקנאה, נשרפת מבפנים,

הרבה פעמים אני רוצה להגיד לך את זה אבל אין לי מספיק אומץ, אני בטוחה שאת אוהבת אותי, את הרי אמא שלי.. אבל לא תמיד אני מצליחה לראות את זה כלפי חוץ.. כשאת לפעמים עסוקה וקצת

אבל למה? למה תמיד אנחנו רבות? דייי נמאס לי מהמהריבות! אבל גם את צריכה לתת לי ספייס לראות את מה שכולן רואות כי אני יודעת להבדיל בין הטוב לרע. אני כבר לא ילדה קטנה. תני לי

אולי יש לה ציפיות גבוהות מדי, אולי היא מאמינה שאני מסוגלת ליותר. אני לא ממש יכולה להצביע על סיבה ברורה. היא כל הזמן מבקרת אותי. אני לא אלאה אתכם בדוגמאות. היא מעירה על הדרך בה אני

לפעמים אני חושבת שאני לא מספיק מעריכה לפעמים אני חושבת שהיה מגיע שאומר תודה כי על כל מה שאת עושה בשבילי אמא לא אוכל להחזיר פרוטה על הדאגה על האהבה על הנתינה על המסירות גם כשקשה

בכל מקרה גם אם לא, יש מילים שקשה לי להגיד כי זה ישמע מוזר, כי.. אנחנו מתווכחות הרבה על כל מיני דברים וזה בעיקר בגללי – אז דבר ראשון סליחה😣😣 אני באמת משתדלת אבל לא כ"כ