אמנם גיליתי עם הזמן, ככל שאני עמוק בתוך החסידות, בתוך הלימוד, ההתנהלות, ההיכרות שלי עם חב"ד ועם הרבי שלי ואדמו"ר הזקן, שי"ט כסליו שלי, הוא בעצם של כולנו. ברוך השם זכיתי שנה שמינית לקיים י"ט כסליו

כשהייתי קטנה הייתי מכורה לבזוקות. הן היו צבעוניות וקופצניות והייתי מקבלת מאבא שלי חבילות שלימות, יושבת ופותחת אחת אחת, ועד שלא ממצה מכל אחת את כל ההנאה והמתיקות שלה, לא עוברת לבזוקה הבאה. השיא היה העתידות

לפני כמה שנים נסעתי עם אמי לערב מחזק – כך היה כתוב במודעה המעוצבת. לערב הזה, תגיע אישה שמתמודדת עם נכות ותדבר על המסע שעברה. נכנסנו לאולם הקטן, וסביבנו ישבו עוד עשרות נשים ובנות, במגוון גילאים.

אמא שלי חושבת שהיא מכירה אותי. החברה הכי טובה שלי, טוענת שהיא יכולה לקרוא את המחשבות שלי. אחותי שחולקת איתי את אותו החדר, סבורה שהיא יודעת עלי הכל. האמת היא שכל אחת מהן מכירה רק קצת

למה? למה כ"כ הרבה רע נראה לעין, למה כ"כ הרבה סבל אנשים חווים, כ"כ הרבה מועקות וקשיים נראים בעולם וכ"כ הרבה נסיונות מורגשים אצל הרבה מאתנו. מהו הטוב הנסתר שמדברים עליו מכל עבר? למה המציאות נראית

באופן כללי כולנו, כל הנמצאים תחת השפעתה של התרבות המערבית, בעלי הפרעת אכילה כזו או אחרת. תרבות הרזון השתרשה ומשפיעה בעוצמה על דימוי הגוף והקשר של כולנו לאוכל. רזון הוא סמל ליופי, הצלחה, שליטה וביטחון ומי

חזרתי מבית הספר בידיעה שיש לי הרבה דברים לעשות… העבודה בהיסטוריה, השיעורים במתמטיקה שלא נגמרים, ללמוד למבחן באנגלית ושלא נדבר על כמויות העמודים בלשון שלא נגעתי בהן מיום רביעי שעבר, ומה עם המחויבויות שלי בבית? וההתוועדות

יום שישי, 14:35. אני רצה לתחנה המרכזית בסערה, מנסה לא לדרוך על אף אחד. אבל ממהרת טילים, האוטובוס יוצא עוד חמש דקות בדיוק בקומה השלישית. והוא האוטובוס האחרון כמובן. למה דווקא האחרון? כי ככה אני, ואין

הייתי בת ארבע עשרה וקצת כשנכנסתי לתיכון בית חנה בירושלים היישר מחממת בית יעקב. ילדה גבוהה יחסית, עיני דבש שואלות, שותקת ממבוכה מבחוץ וצועקת בלב מפחד. על הגב תיק כתום וחום הכי יפה ויקר שהיה בחנות.