פוסטים אחרונים על משפחה:

אם רק היית יודעת…

  מסתכלת אלייך ישר לתוך העיניים הירוקות שכבר נהפכו לאדומות מבכי. ובלי לשים לב גם הברז שבעיניים

אמא, ואני

  קניתי עגילים שמידי גדולות, לטעמך!   לא הראתי לך אותן, רק אמרתי שקניתי אותן.   ישר

עוד על משפחה:

מחכה לך!

  ״חניייי תפתחי את הדלת מיד!!״ אמא מדברת (קצת בקול) לעבר הדלת הנעולה.   ״חנייי?!״ אבא מנסה. הדלת נפתחת, אבא ואמא נכנסים פנימה וסוגרים את הדלת. מהחדר של חני נשמעים ויכוחים וצעקות.   אני לא יודעת

חג ללא אבא

  אך לי החגים נותנים דפיקת לב לא קטנה, ושאלות רבות. איך יהיו החגים ללא אבא..? מי יברך אותי לפני כניסת יום הכיפורים??? איך. פשוט איך אהיה מסוגלת לעבור את החגים האבא בשמיים ולא לידי.  

בבקשה!

  שהבת שלי לא תתנהג אלי כמו שאני מתנהגת לאמא שלי.   שהבת שלי לא תרגיש אלי מה שאני מרגישה לאמא שלי   שהבת שלי לא תגיד עלי מה שאני אומרת על אמא שלי.   שהבת שלי

משפחה

כשחלמתי לעזוב את הבית ולנתק כל מגע מהמשפחה שלי הרגשתי בוגרת. חברות שלי לא ידעו שאפשר לחשוב על דברים כאלה.   גדלתי עוד, הורחקתי מהבית ומכולם ואז הבנתי שאדם בוגר באמת – מבין שאי אפשר בלי

דמיון מודרך

דמיינו לכם אותי –
חלק מהבית הזה.
מפעילה אותו.
חיה אותו.

אמא (לא) שלי

תנו לזמן לעבור גם אם זה נראה שאין כל שינוי או שלא קורה כלום גם בחלוף המון זמן.

אבא?

ואבא שלי… מה לו ולזה? הוא צדיק, חסיד והכל… אבל הוא חוזר בתשובה, לא ממש בקטע של לימוד תורה… ואני שומעת, אומרת "כן, אני אשאל את אבא שלי, צודקת." ונשארת עם השאלה בפנים, בוערת בלב. כל

מן סליחה שכזאת

אתה אשכרה אבא שלי וכבר כמה ימי הולדת ברצף שאתה לא זוכר. וזה לא שלא הזכרתי, אני שמתי בסטטוס, זה רמז עבה! ודיברת איתי באותו יום על ענייני עבודה ממש חשוב, כמובן. ונגיד שאני אדמיין ואחשוב.

הגיוני שהתרגלתי??

הזמן לא עוצר, כואב ודוקר. אני כבר פחות חושבת אבל עדיין אותך אוהבת. דמעות כבר הפסקתי להוזיל, הגעגוע לא מועיל. רוצה להוזיל דמעות כמים, כמו אז שעלית לשמיים. להרגיש אותך יותר, לחיות אותך. לא לוותר.

יאללה מכותתת (במנגינה המוכרת)

משום מה שמגיעים איך שהוא לדבר על הנושא הזה בכיתה אז אני מגלה שאין עוד אחיות שרבות כ"כ הרבה כולן מתחילות להגיד ״מה איזה מזעזע זה לריב״ ו ״מה? אני ואחים שלי בקושי מרביצים. רק מעליבים״

מרחפת??

הרמתי עיינים באטיות, מנסה לבדוק את הבעת פניה המלאה של אמא

אחותי

לפני כמה זמן כשחזרתי מהחתונה שלך נכנסתי הביתה והרגשתי צורך ללכת אל מיטתך ולחבק אותה!

מתחילה לראות

הייתי מבולבלת פעם ראשונה רואה – את אמא בוכה מה קורא כאן? לא הבנתי שמסביבי לא רק הפנים היו אלא שבוכות אלא יותר מהכל הלבבות הנשברות! לא הבנתי עכשיו אחרי הרבה שנים מתחילה להרגיש את הכאב

למה רק לה מותר?

למה? למה רק לה? למה רק לה מותר לכעוס לצעוק לגעור ללא סיבה להפוך אותי למושא המסכן של עצביה הגואים לתת אפילו איזו לטיפה שבטעות הייתה קצת מדי פחות עדינה להעביר ביקורת על כל דבר אפשרי

בעיות של הקטנה בבית

כי יש להן זכרונות משותפים ביחד שהן מעלות הרבה פעמים הן הרבה יותר קרובות. גם בנופשים ובטיולים משפחתיים אין לי כ"כ עם מי להיות ולצחוק ובמשחקי משפחה כאלו לא כ"כ מתייחסים אלי או אל התכונות שבי

אמא קנגרולה

גם את מארחת אותי, אמא, מכניסה אותי למיטתך פנימה, אותי מחבקת, עלי מגוננת, עד שאני בשלווה נרדמת. ידך מלטפת, ואני מצטנפת. המיטה לא רחבה, אבל יש אהבה. את מאפשרת, ואני מאושרת. לא מתהפכת, ממש עדינה, ונשימותייך

הוא ירד…

כן, כן, זו אני זו שהאח שלה ירד מהדרך ולא אכפת לי מותק שתקראי את זה ותזהי אותי כי זו אני… ואין לי שום כוונה להשתנות. כשהכל קרה מהר מדי כולם כל הזמן אמרו לי לאהוב

למה????

אני לא יודעת מה אני עושה פה בכלל. רק רוצה ללכת כבר. רוצה לברוח מפה. לא יכולה לראות את עצמי ככה יותר. בוכה ורק רוצה שמישהו יבין. שיהיה מי שתומך בשעת קושי, בלי שישפוטו, בלי להפיל

מאוכזבת. זהו.

ואני, מנסה לומר לה שאני אחרת, שאני לא כמו כולם שאני פה בשבילה יותר מכל אחת אחרת. שהיא חשובה לי באמת. הכי באמת שבעולם. אך היא מעדיפה לא להקשיב, להתעלם. 'אני אחשוב על זה' היא אומרת.

אני שמחה ומחכה

השמחה שלי בלתי ניתנת לתיאור. לא מסוגלת להביע את האושר המדהים הזה.

גלילה לראש העמוד

תודה על נדיבות ליבכם!

כיצד תרצו לתרום?