שלום, יש לי בעיה.. יש לי ימים שאני ב"היי" כמו שאומרים, שאני מרגישה הכי הכי ואני מלאה מרץ לעשות דברים ולהיות חלק, ומיד אחר כך יש לי יום-יומיים שיש לי נפילה ממש חזקה שאני מרגישה שאני

אני שונאת הרבה תכונות שיש לאנשים שסביבי אבל הכי אני שונאת את התכונות שיש לי, תכונות כאלה שאי אפשר לשנות, באמת באמת שאני לא מבינה איך יש לי חברות. אני ילדה עם מודעות עצמית מאד גבוהה

שנה שעברה התקרבתי יותר לחסידות חב"ד [כשהייתי בכיתה ח] ואני חייבת לציין שעליתי ברוחניות יותר ויותר… הייתי יכולה להיות משהו אחר לגמריי… ועכשיו אני פשוט גאה בעצמי. אבל אני לא מסתפקת בזה. אני רוצה להיות חבדניקית

הי.. ראיתי כאן שאלה לגבי סדרות וסרטים וכל זה.. היתה לי תקופה שראיתי כמה סדרות (כל פעם זה היה עם תחושה רעה אבל קשה להתגבר..). היום ב"ה אני לא רואה ועשיתי את זה בהדרגתיות באמת כי

אני לא יודעת לבטא את עצמי וזה כל כך קשה וכואב..

הרבה פעמים כשאני מתרגשת/ עייפה/ לחוצה אני מדברת שטויות. טוב, לא ממש שטויות אבל דברים שאחר כך אני מתחרטת שאמרתי אותם. מה עושים??

קצת מציק לי שבחב"ד יש סטיגמות שמי שלא טסה לרבי נחשבת פחות חסידית…איך מתגברים על הבעיה זה ממש לא אומר שאני לא חסידית. אני חסידית בכל רמ"ח אברי

אני בת 17, לא מי יודע מה גאונית, אפילו לא חצי גאונית, טוב ממש קשה לי בלימודים. תמיד שיש כל מיני מבצעים חסידיים על לימוד (ועכשיו לפני תשרי במיוחד) אני יודעת מלכתחילה שבכל מקרה אין לי