בכל יום שישי אני עובדת בגנים מרחק של 10 דקות נסיעה מהבית שלי באוטובוס. לפני שבועיים האוטובוס שמגיע בדיוק 10 דקות לפני הזמן שבו אני צריכה להגיע לגן, איחר בכמה דקות קריטיות מאודד והייתי ממש בלחץ

אני לא רזה אני רק רוצה אהבה. אבל זו לא הנקודה זו לא המטרה אהבה זו לא התכלית של הבריאה. יש נקודה ושם צריך לנעוץ את המחוגה ולחיות עם האמת. גאולה.

(מקווה שבכלל יסכימו להעלות את הפוסט שלי אפילו שאף אחת לא תבין אותו) אז בגלל שרוב גולשות האתר בטח לא מבינות מילה, הנה תרגום והסבר כלליים: השיר הזה נכתב ברגעים אלה (2:15 לפנות בוקר) מתוך שברון

***גאולה! אני עפה על עננים, שורה ראשונה, ביהמ"ק, כל עמ"י!! אופס אין זמן לסדר תחצאית.. רואים אותי.. לאא אינמצב*** מהר מהר מורידה, לא מעיפה מבט נוסף שלא אתחרט;) ככה הכי בטוח! – – – החת"ת מולי

ו.. כן. אני לא סתם אומרת. אני מרגישה שהייתי תמימה מידי. שהעולם עכשיו צוחק עליי. צוחק בקול. אז… לפני כמה ימים, יצא לי שהיה לי פלאפון של חברה. בהתחלה קצת דפדפנו יחד בתמונות והתכתבויות. צחקנו, נהננו…

לפעמים בשליחות, מנסים למצוא דרך ליפות המציאות, לשנות דברים בעלי ערך אך בפרשה נלמד, שלא זו הדרך בשליחות כי אם להעביר המסר, כפי שנדרש באלוקות.   משה אומר בטענה כי הנו "ערל שפתיים", אומר לו ה'

מקשיבה לניגונים, וגם מנגנת איתכן בדרך כלל. לעתים ממש נדירות אני גם מספרת איזה סיפור. נמצאת איתכן באותם כנסים, לפעמים משתעממת ולפעמים גם לא. מקשיבה ביחד איתכן להרצאות טובות יותר ופחות. אבל למרות כל זה אני

אני יודעת שיש הנהגה כזאת שכשמתפללים צריך לומר את מילות התפילה בקול שלפחות תשמעי את עצמך, אבל אני, זאת שיושבת לידך, לא מסוגלת!! במשך התפילה אני יושבת לידך, את מתפללת בכוונה, באמת, כל הכבוד, מעריכה אותך

מסכת חיים שלמה מסתתרת, בין חיוך עגול, סימטרי, חצוי.   אנשים עוברים, חולפים, תוהים, בוהים, שואלים, הולכים עוזבים, לתמיד..   עזות ,אומץ , גבורה, כוח, כלי מלחמה יש האומרים, ועם כל זה נשארת אני במזח, כ"כ

הנשמה בעזרת הגוף קמה ויוצאת מהבור השפל והירוד הזה ופוסעת ומתקדמת מעלה מעלה… אין סוף להתקדמות, רואה הרים וגבעות עם המון פסגות מושלגים ונוצצים. ו.. כן! הניצוץ האלוקי רוצה לכבוש אותן, את כולן! בלי פספוס של

לקלוט סוף סוף מי אני ולמה ואיך קרה כל מה שקרה ולמה ההוא למעלה חולה עליי כל כך כי אין לי מושג מה עשיתי ואיך זה הגיע אליו ואם הוא באמת אוהב אותי או שזה רק

המילים "בסוף כל לילה אני בא" מתנגנות במטבח.. נמאס לי כבר לבקש מאחותי לשים רק שירים של ישי רובו. ואני כ"כ רוצה להצטרף לשירה "אני אלוף העולם" אוחחח….. כמה שהמילים של השיר הזה מעצימות אבל זה

אזזז… כן, חזרתי משבת שליחות!!! שנה ראשונה מדריכה!!!! היה פשוט מדהיםםם!! זה כ"כ שונה חניכה ומדריכה! פשוט שני עולמות! אבל בשניהם נהנים!! אבל כשאת מדריכה את לא רק נהנית לעצמך אלא גם יש לך סיפוק מזה

וכל פעם שאני שומעת את המשפט הזה, צורם לי. פשוט צורם. תגידי בכנות, הרבי חייב לנו משהו? לי? לך? למישהו? כמה הרבי נתן לנו.. כמה הרבי נותן לנו.. ואת עדיין חושבת שהרבי חייב לך משהו? אז

כן, מדריכה במועדון, את, שהיית בסמינריון! את, ששאבת, צברת, ולקחת כוחות, לקחת עוצמות להמשיך בפעילויות! את שלא מוותרת! את שלא מתייאשת! שעושה הכל ובשמחה! נותנת תמיד עם חיוך של נתינה! את שעכשיו קצת קיבלה כדי לתת

במצרים היו יהודים שעבדו עבודה זרה, ובכל זאת הקב"ה ציווה על משה לא לבוא אליהם בתוכחה. ביקש ממנו להזכיר זכויות אבותיהם, אשר הודות לסבלם, יגאלו – הם.   כך כשרוצים להשפיע על אחר, אם נבוא בתוכחות

תכף נבין ונגלם את מה שבשבילו נולדנו תכף נבנה לה' דירה מבטיחות   תכף נהנהן בראשנו כשחיוך על שפתינו ונחשוב (!) "נו, אמרנו לכם?" לא מעליבות   תכף נודה להשם על שברא אותנו במקום הזה. על

למי שלא מכירה אני אעשה תקציר קצר, שבת שליחות זה שבת (חח.. ברור שבת) של כל בנות השלוחים בארץ, השלוחות בעצמן (כי בן של שליח הוא מחומר מיוחד) מכיתה ג' עד כיתה י' ובי"א כבר מדריכות.

לא משנה באיזו דרך אבחר לא משנה באיזה כביש אסע לא משנה באיזו מהירות לא משנה אם זה בעליה, ירידה או דרך ישרה אני אראה אותם נשארים שם לנצח אפילו שהם קלופים ודהויים מודבקים ככה לעד

המרחב כבר לא רחוק והאושר הוא עמוק החיים הם לא צחוק אבל הכל כל כך מתוק צריך להלחם שלא יחמוק והחיים תפקיד שלם שדורש הרבה כֹוח ואי אפשר להתעלם גם לא פשוט לברוח אז צריך להתמודד

הרגל מגונה, שעדיין בונה עלמות שרופים בגלקסיה אחרת.   טורבינה רועשת, צועקת, לא עוצרת, כי הרוח עדיין נושבת.   עולם ייבנה בחסדים וטובות, לא מהספדים וגלויות.   כי טוב לו לאדם לשבור את עצמו, להתעלות למדרגה

כל בוקר מוקדם היא קמה עכשיו בלי פינוק- קצת מאמץ יוצאת מהבית כמעט בזריחה   שליחות ומסירות ונמאס לה וכבר למה כאן אני גרה בבירת הכפר?   רוצה לטייל לפגוש חברות לצאת להליכה ובבוקר לקנות איזו

לא, זה לא קל.. זה אומנם מבחירה, אבל זה לא פשוט בכלל, כל פעם לנופף לשלום ולהמשיך הלאה, כאילו כלום לא קרה, כאילו שלא הותרתי חיים שלמים מאחור, משפחה, אחיינים, חברות, סגנון, אווירה, הכל!! וכל זה

החיים בשליחות מזמנים אתגרים, וישנה דאגה לחינוך הילדים, אך מחיי יעקב נשאב הכוחות דווקא בגלות – לגלות יכולות. שנותיו הטובות ביותר של יעקב, היו דווקא במצרים – כשליוסף היה קרוב. אך נשאלת שאלה, כיצד יתכן הדבר