פוסטים אחרונים על בצ'פר:

חצי רדומה

פצצה קטנה על הידיים גונבת לי את הלילה זה לא מצב כפית זה מצב zombie אם זה

עוד על בצ'פר:

שימו לב

גיל 6. החברות באות הביתה לשחק אחרי הלימודים. גיל 10. כיתה ד' יום רגיל. אני קמה מתלבשת. מביטה במראה. "איכס – רואים פה את מושקי. איכס אני לא חברה שלה." בבית ספר המורה נחמי מביטה בי

צומי מהמורה.

חושבת שאני מלכת הכיתה אוקיי, אני פופלארית אהובה. אבל דיי אני גם רוצה צומי ממך! אני גם רוצה לקרוא אני גם רוצה לעשות דברים אני גם רוצה שאותי תבחרי לפעילויות שונות אז מה אני אעשה שאני

תודה שנתת.

תודה לך רבי שנתת לנו את בית רבקה. ותודה לך בית רבקה שנתת לנו את הרבי.

חתית כאובה

מי מאיתנו לא חיכתה לטקס? כולנו חיכינו! חזרות, אימונים, ריקודים, הצגות, מחזמרים, שיר פתיחה, שיר סיום, קליפ, יום צילומים, יום הקלטות… ומה לאא??? אז…. כל שנה, סוף כיתה ח' יש טקס! ה-טקס! כולןןןן מחכות לו! לטקס!

למה עושים לי בעיות?

האשימו אותי במשהו שלא עשיתי , כמעט עפתי מהבצפר , ודווקא הייתה לי חברה שכן הייתה אשמה והיא התקבלה לתיכון , ולי עושים בעיות בגלל השם שלי פרח'ה ערסית וכו וזה פשוט לא נכון , אני כן מקושרת ואני

"בית רבקה אנו שלך"

אבל בפוסט הזה אני לא רוצה לדבר על זה, אלא על הבית ספר בעצמו- "בית רבקה" כפר חב"ד ב'. בתקופה הזאת ראיתי שהבית ספר שלנו, ההנהלה, צוות המורות, לא מחפשים דרכים לנפץ עקרונות. במה שאפשרי לעזור

להסעה, את מתגעגעת?

-לחכות שעות בחום כי הנהג שכח שההסעה היום ב2 ולא ב4. -לחשוב ביחד איך המפתח של ההסעה הגיע לידיים של מישהי והנהג נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. -לעשות מלחמת מים בחוץ ואז הנהג מתעצבן שכל הבנות

הרגע הזה

– הרגע הזה שמדברים שעה ברמקול ותמיד אומרים "להרים כיסאות מיד בסוף שיעור בחדרי האם וההקבצות" – הרגע הזה שבהפסקות חסידיות שיושבים כמו סרדינים באולם שמחה – הרגע הזה שבהגרלות על כרטיסי טיסה שכולן בלובי והמורה

חוף הים

"סתם מתוך התעניינות" עניתי וראיתי את יעל מביטה בי במבט לא מוגדר, לפחות אני לא יודעת איך להגדיר אותו. "טוב לדעת" החזירה בהתנשאות ואני שלא יכולה שלא לצחוק… טוב ניחשתם, צחקתי. הפרצוף של יעל הפך יותר

תעודה עם אבחון

ולמה מותר לה לקבל הכל תמיד ראשונה ולמה תמיד מתחשבים רק בה ואני ממש מבינה שהיא מסכנה וחייבת שהערב כיתה יתקיים דווקא בין 5 ל7 כי היא חייבת לישון מוקדם אבל למה להתחשב רק בה ולא

קיוסק יקר שלי

אתם מתגעגעים אליי? ואל כל חברותיי? ואל עוד מיליון בנות שאני בכלל לא מכירה? ואל כל המורות, שרצות בשיעורי חלונות, לקנות לעצמם איזה צ'יפס נחמד? אני ממש מתגעגעת אליכם, אל העומס, התור הבלתי נגמר, אל הברד

שיעור או עבודה?

כל בוקר בשבוע באופן די קבוע לא באותה שעה תלוי איזו מורה שואלת אותה מדוע כל כך מוקדם- בשבע צריך להתעורר לשיעור ולא יותר אני חשה מותשת בלב שהן שולחות עבודה במקום ללמד מבקשת בקשה וזוהי

פעם לעומת היום

פעם- היה צריך לבקש רשות מהמורה שיהיה "שיעור שמש" היום- אין צורך לבקש. פעם- התלמידים היו שואלים שאלות את המורה באצבע. היום- ניתן לעשות זאת גם באמצעות כתיבה בצ'אט.

אנא מפניך אסתתר?

שיבולים שנעות עם הרוח, ומבדרות לי את השיער בצורה פוטוגנית מרשימה. ואני הולכת לי, רוצה לרוץ, בלי יעד, סתם נותנת לרגליים לצעוד מתקדמת, נושמת. חלום. באופק אני רואה בית עץ פסטורלי, כאילו נלקח מאיזו גלויה, או

יום בחיי

"אין מצב שאני מאחרת היום ללימודים, השבוע איחרתי כל יום והיום זאת המורה מיכל, אלוקים ישמור אותי, מקווה שילך לי בטוב". נכנסת לבית ספר. עולה מהר לשירותים, כאילו למראה שבשירותים, למה השירותים בבית ספר שלנו כ"כ

העידן החדש..

כל המורות עובדות בשביל ללמד אותנו ואפילו לא מעניין אותן לשמוע את דעתנו בכל מה שקורה עם מערכת השיעורים… אין לי עצבים לקום מוקדם ולשרוף את כל היום שלי בלשבת מול המחשב ולא להצליח להיכנס לשיעור

מילה אחת

ימים ללא לילות לימוד בחברותא ופלאפון בתא רבנים על רמה שדבריהם כחממה נוף פשוט כיתות ללא ריהוט התוועדות אל תוך הלילה (יש שכבר מנחשות המילה) רגישות פתיחות מ-ש-פ-ח-ה פעילויות בלי מנוחה לימוד ממשפיעים מלווה כיבוד טעים

חייבת

אז ככה אני ילדה שממש אוהבת לרקוד,אני בחוג ריקוד ויש לי גוף ממש גמיש וטוב, וכל הזמן ביסודי,אמרתי שזה מעולה כי ככה אני ירקוד טוב ויהיה לי ממש כיף וכ'ו.. אבל, שנה שעברה, עליתי לתיכון,(אני ירושלמית)

בסוף נהנה

כשהגיע יום ראשון רציתי להמשיך לישון אך אני אוהבת 100 נוכחות אז לכן לאחר אין לי זכות כעת ביום השני יותר מרוצה כי באמת עושה מה שרוצה.. אז סגרתי מיקרופון ומצלמה ונכנסתי לאתר (אלא מה? )

למידה – (מר)חוק

"אמאאאא, את יכולה להדפיס לי את הדפים בספרות??" "בנות, בבקשה לשים על השתק" "איך בדיוק המורה רוצה שאשלח לה את העבודה???" "נגמרה לי הסוללה! איפה יש טלפון פנוי?" "יש עכשיו שיעור????" מה זה הדבר הזה? איזו

ככה הלכת

ככה ללכת?? בלי לדבר?? בלי לפתוח דף חדש?? בלי לנסות אפילו?! ומה איתי? עליי לא חשבת, אה?? כמה שעות בשבוע היינו יושבות ביחד בלי לזוז אחת מהשניה.. חצי מהעבר שלי סיפרתי לך חצי היסטוריה שלי שמורה

אלע צפתיותתת

להיכנס בשער לקלוט שאני עם לייקרה והמנהלת בפתח וללכת מהסיבוב. מתגעגעת להיכנס לכיתה ב8 ולגלות שהגעתי הראשונה. מתגעגעת לפנימסטיות שמגיעות ב8 ורבע ישר מהמיטה עם נעלי בית שמיכה ולחם ביד. מתגעגעת להפסקת עשר. מתגעגעת לצאת לרופא

תפארת חיה

התיכון שלי הוא- טדדם דדם תפארת חיה קריית גת (פה צריכים להיות זיקוקים) התיכון השווה ביותר בכל הארץ והעולם. תיכון קטן וחמוד מורות צעירות, יפות וחמודות בנות זורמות ועוד יותר חמודות. כל הבנות בתיכון מכירות אחת

המטרה שהושגה

זה היה כשהייתי בכיתה א'. אני לא ילדה כ"כ רגילה , כאילו אני בנויה קצת שונה, עוף מעניין כזה. אז ככה. שמעתי על המושג אפנדציט ורעיון הבשיל במוחי הזעיר. ביום שישי אין מצב שהנני מגיעה לביה"ס,

גלילה לראש העמוד