אני פשוט מאוכזבת קשות משני הספרים האחרונים ברמה כזאת שזה הוריד לי לגמרי מהסדרה

  -שעת נעילה שירת אמונה מיתרי לב נרעדים. דמעה סוררת דממה שוררת. שבעי פילוגים- ליבם פתוח לחיבור, באחדות. עיניים קרועות פרידה מרבי שמעון גלי הדף, דחף אנושי מסדרון. ילד קטן תופס ביד אביו לחיצה חמה אבהית-

ובאפי עלה רק דלק ואבק, ושום קדושה לא תפסה בי חזק

יש לי חשק פתאומי כזה לרוץ ולצרוח לקפוץ ולדלג להשתגע

הוא אמר שיש בך תכונות טובות, אם רק תשכיל לעשות בהן שימוש נכון

לא, לא ראיתם. אולי, כי אני לא הולכת עם פס אדום על המצח.

שמישהו ידפוק חזק על השולחן ויגיד ״עד לכאן!״

אז ככה, ניתן לכן את הנקודות המשמעותיות בספר:

ובמלחמה הקיומית, יש לי עוד סיבה לנצח

אני באמת כבר שוברת את הראש—

כַּמָּה רָחוֹק יָכוֹל אָדָם לָלֶכֶת בִּשְׁבִיל שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ ?!

מנסה לחזור לאהוב, לחזור להיות אני

בעז"ה הוא יחזור, לא אפקיר אתכן חלילה לנצח

הַלֵּב וְהָרֶגֶשׁ, חַמִּים כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ וִיבֵשִׁים עַד מְאֹד.

פעם ראיתי אנשים עם אוקיינוס, וחופם היווה עד לגלים

פתע שוקקות בי, ופתע שותקות

חיה בבדידות בין אלף אנשים, צבעים ומסיכות

דמעה שזולגת, מתערבבת עם הדם, מרקדים הם ביחד על הלב

אני כבר עמוק בתוך העסק הרקוב הזה. כן, אני יודעת שהוא מסריח. אין לי כוח לצאת ממנו

זֶה הוֹרֵס, וְזֶה סוֹחֵט, עוֹצֵר תַּ'נְשִׁימָהּ.

איפה תפסה אותך הצפירה??

פעם היינו חברות טובות. הלוואי שזה היה נשאר ככה.

פעם הייתי זורמת עם המציאות, נותנת לדברים לקרות ולהמשיך הלאה.