היא מתעלמת, יש לה דוקטורט בנושא. מרימה את אמיר מהעגלה, מחבקת בעדינות. "ואני לא בטוחה שזה מוצא חן בעיני". "מה הבנת?" אסלי יוצאת לסלון, מניחה באיטיות מגש עוגיות שוקו צ'יפס על השולחן. "עבד בבית?" "לא, שכחת

תחושה מוזרה כזאת, כאילו אני לבד בעולם, למרות שיש לי הכל

מדורת אש שוכנת בחזה, היכן שלב קטן ישב, יבב בשקט

אנחנו לא משחקים. זה בית כלא ואת תעני לי על השאלות שלי, ברור?

נדמה כי רק הלילה, השקט העמוק ואני, מונחים על פני הלוח, צועדים אט אט, מחושבים

לרגע נדמה שנמסה לי החליפה. בדמעותיי.

החליפה השחורה שעליו מאפשרת לזהות אותו בין הטליתות הלבנות.

הפוסט הזה מיועד לאלו מאיתנו שמעלות שירים, סיפורים, פוסטים, קצרצרים, הייקו

אדם שמחייך יותר מדי הוא לא דווקא אדם שמח, הוא אדם שמנסה להיות שמח

מביטות בגלים שהתנפצו אל החוף, הרוח מבדרת את שערותיהן. "נפגעת מג'ודי?"

מה קרה לך, אני יכולה להבין? מה הבעיה שחמדן ידע שהיית כאן וביקרת אותי?

זֶה לֹא אֲנִי. זֶה הָאֶקְדָּח, שֶׁיָּרָה.

היא מרביצה למצפון. רודפת אחריו במעגל. יש לה גרזן ביד. הנה. הנה. היא תפסה אותו!!

מה עדיף?? להתקלקל ושיהיו לי חברות, או להישאר עם המקשים שלי לבד??

כל כך קשה לי שיש לך אתגרים. כל כך קשה לי שקשה לך.

להקפיד על מנחה וחמש דקות התבודדות, לומר אשר יצר בעמידה ולקבוע חברותא.

בחיי, אם המצב לא היה כה משונה ומרתיע, הייתי פורצת בצחוק.

בַּכְּבִישִׁים פִּתְאוֹם יֵשׁ מִנְהָרָה.

בקצה הרחוב, בית יפה למראה, בעל שתי קומות מעוצבות. ראש חום מתולתל, מציץ מבין חלון, בקומה השניה.

פשוט אנלא מצליחה אחרת, להיות הילדה השקטה האצילית המכבדת ומכובדת…

כמה פעמים בשבוע (או ביום) את נכנסת לפה כדי לראות אם פוסט שלך עלה?

"רושם על אדם, ובפרט רושם ראשוני, לעיתים מושפע מגורמים נוספים מלבד האדם" נעמה אומרת בשקט.

הראיתי את האתר לאמא שלי, עברנו יחד מפוסט לפוסט, ממדור למדור, זה היה חוויה!

מה היה קורה לו היה מחליט שהכישרון שלו לא מספיק שווה? לו לא היה מפתח את הכישרון שלו?