עכשיו כואב לי בלב. קשה לי שקשה לך. כואב לי שכואב לך. אני אוהבת אותך באמת. את חשובה ומשמעותית לי מאוד. הכי בעולם רוצה שיהיה לך טוב.   רוצה להיות איתך.   אם יעשה לך

  חיידק אחד קטן! שינה את חיינו ברגע אחד!   קורונה מילה אחת עם משמעות אדירה! שאומרת הכל.   בתחילה זה היה רק שמועות. פוליטיקה. ואלינו לא קשורה.   לאט לאט היא התקרבה עם הארס וההרס

  כל היום במחשב- חצי חיוני חצי לא. החצי החיוני חיוני ברשמי. בתכלס אני במייל גם אז, פעילה יותר מכל שאר היום:)   אז היום נכנסתי לשותפות וכמעט כל הכותרות של הפוסטים אותו דבר חח:) "תכנסי

  אני כבר יודעת 4 דברים עלייך;) 1• לא קראת אפילו חצי מה״גוקו״ 2• לא שמת לב שאחד מהם כתוב עם ״כ״ במקום ״ק״ 3• חזרת קצת אחורה לראות מי מהם כתוב עם ״כ״ ושמת לב

  יש לי חלום, לגמור את התיכון. להפוך להיות מי שאני עכשיו, בלי תחפושות מחוספסות. לסיים שירות צבאי, ומיד אחר כך לעשות טראק צבעוני. להיות רקדנית בלהקה מפורסמת, ועם כמות עוקבים לא מובנת.   יש לי

  – כל הדימויים האפשריים והמעצבנים האלה שגורמים לגלגל עיניים ואז לחשוב "רגע, אולי היא הסתירה כאן משהו חשוב?" אבל אני לא, לא לטרוח…   הכל נמצא אצלי בראש, וברגע שאני רוצה לשתף את זה עם

הבעיה הגדולה הייתה שבשביל להפריך את הטענה יש צורך בסך הכל במקרה אחד

  יש יגידו טובה, יש יגידו מתחנפת.   יש יגידו יפה, ויש יגידו חיוורת.   יש יגידו זורמת, ויש יגידו שטותית.   יש יגידו הולכת עם כולם, ויש יגידו נסחפת.   לא מעניין אותי מה עלי

  פיגועים. מחבלים. מתאבדים. ויונה שצנחה למעמקים.   מלחמות. אבדות. קורבנות. ועלה של זית נבול, חבול.   שיניי טרף שמרוחות בדם יהודי ומדים ירוקים מחוררים בכדורים מדינה שנפלה לשפל עצמי מעוטרת בכתמי כאב ניתזים, מתרחבים.  

  ואז חברה שעבדה בזמנו באתר העלתה בסטטוס שמחפשים נשים ובנות שאוהבות לכתוב… אז נדלקתי 🙂 תמיד אהבתי לכתוב. אף פעם לא היה לי מספיק ביטחון לשווק את עצמי ברבים. וכאן, הייתה לי הזדמנות לעשות את

"הי למה התגובות שלי לא עולותתת?" "מה הבעיה בשם שלי?" "למערכת למה מסננים את התגובות שלי" "ואם אני רוצה לחשוף מי אני? זכותי המלאה לא?" * אז כן היא סמינריסטית שמתנדבת באתר באישור תגובות ותשמח מאוד

  "ביי בננות שנה טובה סליחה אם פגעתי פה במישהי" "היי חני סליחה אם פגעתי! הו רבקה גם את פה! אז סליחה אם פגעתי עוד מישהי? מלכיייייי סליחה אם פגעתי מושקי סליחה אם פגעתי קיצעערר אני

  מרגיש לי חלום איך עבר לו עוד יום שגרתי ומשמים בזום   ובדיוק כמו אתמול עשיתי המון אבל כמעט לא הספקתי כלום   ומודה על ימים על בית חמים על חברות שהיו במציאות   שבועיים

ביום בהיר אחד, בסביבות השעה 4 אחר הצהריים, פתחתי את המייל כשרוחי טובה עלי ובמצב רוח הומוריסטי ניגשתי לחפור לקבוצה קטנטנה וחמודה בעלת 3 משתתפים: אנוכי – מושקיצ, מישהי עלומת שם ועוד מישהי, איזה קטעעע! גם

עני מהמינה שלו ולחן הני רוצה לטהר לחם את ההרגשה. עוד אני מאמינה שאם קראתם עד עכשיו בלי להתיאש מהשגיאות כתיב אתם ראויות לשבח! אני בטוחה שאתם שוכבות על הרצפה משתנקות מצחוק מהרעיון המקורי שלי לכתוב

המשך מסקרן, סוף מפתיע ופואנטה גאונית. מלא אהבתי, ותגובות של "שמרתי". עוד פוסט עולה, וזה מרגיש כמו מכונה. לכתוב לתייג לשלוח למיין, למי בכלל אכפת מה אני חושבת, אומרת או כותבת? היי תתעוררי! כל התגובות פה

סתםם מה אתן במתח, לא משהו רציני… או שכן בעצם רציני ביותרר, טוב עזבו אני לא סגורה על עצמי בטח כבר התחרפנתם ממני סתםםם יאלאה אז ככה: אני בכיתתי האהובה בין הבודדות עם מקשים… שזה קשהההההההההההההה

אוך… שבת! זוכרת איך בגן חובה שרנו: ״מי אוהב את השבת?״ ואיך חיכיתי לבואה… ואני עדיין מחכה ואוהבת! שבת! כל השבוע מחכה ליום הזה, שפתאום, ברגע, ממש כמו קסם: כל הבית נהיה רגוע ושלו. הבית נקי

ואוו. מה אתן אומרות על תקופת המתח עכשיו שיש עכשיו בין החרדים ללא שומרי תורה ומצוות? לאחרונה יש הרבה הרבה שנאה מצד שני הצדדים… וחבל. כי למרות הכל, כולנו יהודים. וזה מאוד עצוב כשיהודים נלחמים ביהודים.

הרצון להתקרב
האוטומט להתרחק

שדות פורחים מלאים בטוב וריח משכר לרוץ עץ זקן ניצב לבדו על אם הדרך, גוץ

הפורס עליה
את כנפיו
ומעניק לה עוד נשימה