2 אנשים נוסעים באופנוע ורבים מי ישב ליד החלון

ושוב תשים קלפים על השולחן עמוק בין כל הבלאגן ואין מי שמגן. זה לא איכפת לה מסתכלת רק על עצמה מחפשת את האמת ואם אין צדק היא תרדוף גם אם הלב שלה יחטוף. ואחרים רואים אותה

מחודש אדר עד חודש אב
כל יום את שמחה יותר מהקודם

זה עבר
זה נגמר
ועצוב.

שוב התייפחות או שמא קריעה. בכל ד' אמות מודעת אבל. אוי, מה רב הסבל.. השמש שקעה ועימה התקווה. שמיים שנותרו שחורים וכהים. מי ינחם על מאור שכבה. הכיצד אשא פני אל יתומים? אוי ה', תנחמנו. מתי

מה הולך פה בכלל? הערה נשפכתי. יום קשה ויום קל מה קרה? נדפקתי. לשינוי מיוחל במהרה! ייחלתי. אז עלה המורל זה קרה. חייכתי.

למעלה בשמאל יש סימן של זכוכית מגדלת, תלחצי עליו.

אנחנו יודעות שהרבה מכן רוצות מאוד שיפתח שוב מדור "השאלות שלכן"

שנים אני שוקדת, שנים אני חושבת, שולחת לחברות לביקורת.

מקבלת הכל אשכרה אהובה זה לא מאתמוללא נותנת כלום מפונקת ברמות יחידה על היקום על מצחי האותשזה לא טוב לאנושותהם חולמים שזה יתן להם לנשום הלואי שלא יבא להתקיימות שישאר תמיד חלום

ונתתי לעצמי את ההזדמנות לעוף במנהרת הזמן לאחור.. מהיום בו נולדתי וכך כל שנה. יומן חיים, זה פשוט חוויה מרגשת מרגש ליצור, מרגש לצפות! פתחתי שקופית, שמתי בה תמונה.. וכתבתי על כל שנה -זיכרון מיוחד -דמות

שאת יודעת להתעצבן לריב, לבכות. יש לך מזל שאת אהובה, במילים במעשים ובמנגינה. יש לך מזל שאת יודעת יותר, כי זה נותן לך ביטחון ללמוד ולדעת עוד יותר. יש לך מזל שאת כל כך בטוחה בעצמך,

שהאתר ירד רמה זה כן אנחנו התבגרנו אבל זה כן האתר ירד רמה פשוט אנחנו לא קלטנו שיש פה בנות מכיתות ו' ז' ח' שמתייעצות איתנו דרך האתר על נושאים שכבר לא מעניינים אותנו. זה האתר.

הם אומרים ביישנית.
היא אומרת מנומסת.
הם אומרים.
הן אומרות.

תשובה היא קיבלה
וליבה נמס
מלאה גילה
הוא לא הרס

ולמטה הים סוער כגלי הוריקן. ושם. על סלע חלק, רטוב ממים. אני אביט אל האופק, אל השמים. גלי הים ירקדו במעין מחול שדים, והשקט והשלווה יתנפצו כרסיסי קצף אל שוניות האלמוגים. אבל אולי שם? אל מעבר

כי גם אם טעיתי
זה לא אומר שאני אפס
ושום כישלון שלי
לא מצדיק ייאוש

אז טוב שהגיעו הדמעות
ששטפו
ניקו לי את הלב

נזכרתי בלימודים איך לפני התפילה הייתי אומרת יום יום ותניא ופרק מא ואחרי התפילה תהילים ובסוף היום מנחה

מה, הם לא שמעו על ההלכה שלא יהיה ראשו מושפל ממש בשעת ההליכה? ממשיכה ללכת עוד ועוד אנשים כך לא מבינה מה זה, אופנה חדשה? ללכת ככה, בענווה וצנעא? ואז אני קולטת שהראש המושפל והמבט הממוקד

מה? כבר הגיע הבוקר? חושבת לעצמי תוך שינוי תנוחה והרמת השמיכה באופן אוטומטי. מנסה מהר לחשב איזה יום היום, מה המערכת והאם יש שיעורי בית ששכחתי להכין… אין ברירה אני חייבת לקום, לא יכולה להחסיר. אילו

להתרגש מקשיש פוסע לאיטו לקניות נשען עם כל שנותיו על מקל לחייך לזריחה מול קרניים מלטפות של שמש להתענג על שקיעה שמכסה את היום ואת אמש ליפול מלא קומתי להשתופף מייאוש ותסכול להתחיל מסלול מחדש ולגרש

שנקראות עולם ולמה אני לא מצליחה לתפוס את המטוס שלי ולעוף לעוף למקום הטוב שבי אני יודעת שהוא קיים רוצה לצעוק את השקט הזה בעדינות אבל הוא מוצא את הדרכים החוצה מדלתות צדדיות