אני מתאפקת לא מוציאה – כי זאת שמולי "פגיעה" וחושבת שהיא בודדה במערכה

במה את בוחרת, שאת תמיד בוררת, ולבסוף שוטרת- של הלב.

כל אחת שמעלה פוסט על ניצחון שהיא ניצחה בניסיון, ממלאת אותי בהערצה וקנאה כלפיה.

נכון בהתחלה זה רק טיפה דוקר ולא כואב, אבל אחר כך את כל הכוחות הוא שואב

הטאקט שלהן גם לא תמיד היה זמין, ולפעמים הן פשוט אמרו לה בפרצוף מה שהן חשבו

ואני התמימה, מחפשת אחר האבידה, שברחה

בכל מקרה, נתפלל שעוד היום נזכה לפלינדרום – מהפך!

ואיך קרה שהפכתי לקשה הבנה, וחוטים לבנים ודקיקים מסובבים סביב הצוואר שלי

הרי, מה היא כבר רוצה? למצוא את האמת שלה.

איזו זכות הייתה לך לומר את זה?

יְרוּשָׁלַיִם- אַתְּ עוֹדֵךְ שָׁרָה אֶת שִׁיר צִיּוֹן, אוֹ נִדְבְּקָה לְשׁוֹנְךָ לְחִכֵּךְ?

מי שקוראת את זה- שתתכונן למלחמה מילולית

בחלומו הוא נמצא בירושלים עם יותם ודן, עם עשהאל, אוריה ומיכל

איך מתרחקים ומתקרבים בכאב הזה??

יש לנו מצלמה מול השער בביצפר אבל מול וגיליתי את זה רק אחרי ש…

"ילד כותב בתוך דלי". "בחר בלב רחב". "רבע הלילה עבר".

הוא אומר לי "וואי את לא מבינה הסתבכתי אני חייב שתעזרי לי"

יש בי מעצורים. מחיצות.

למה אני מרגישה שהעולם תינוקי כל כך?

כשאני נפגשת איתם אני רוצה פשוט לאכול אותם

"תה?" "לא". "קפה?" "לא". "שוקו?" "לא". "מים?"

תמיד תרגישו לבד למרות שיש לכן משפחה תומכת! חברות תומכות!

יודעת שאין לבחורים הללו לב, אחרת הוא לא היה נותן להם לעקל.