1 אני לא נוגעת בסמארטפון הזה כל עוד לא הותקנה בו חסימה טובה. 2 אני לא מורידה שום משחק, גם לא חידות גפרורים ושאר דברים "חכמים". 3 אני משתיקה את הצליל של הודעות וואצפ. דברים

  הצעקה של חלקכן – מורות פיקחו עיניים, ומאידך הדממה – אני רוצה להרים ידיים.   הצעקה של חלקכן – תסבירי לי הכל, ומאידך הדממה – אל תחשפו, מרגיש לי גדול.   הצעקה של חלקכן –

  בשתיקה. בהכנעה. בהבנה. אני מקבלת אותם אלי, לתוך תוכי. ומוכנה לסלוח, להתנקות, לנקז את המוגלה שבי.

  זה המקום שלי. זה המקום הבטוח. זה המקום המוגן. זה המקום המגן. זה המקום האוהב. זה המקום האהוב. זה המקום ה-חם. זה המקום המכיל. זה המקום הטבעי.     אבל דווקא שם-

  היי. אז דבר ראשון חשוב מאוד. עייפה אנוכי ככה שאל תקחו אותי קשה מידי, טוב? יאללה שלב הבא. מה לא פייר? לא פייר שנעלמה לה השמחה. לא פייר שכל היום אני נלחמת. זה פשוט לא

  אני מדברת עכשיו ספציפית על עניין המראה החיצוני. זה מעסיק כל כך הרבה ראשים צעירים, שמעוטרים בתלתלים בלונדיניים או בגלים שחרחרים או בקארה חום או – בואו פשוט נפתח את זה. ובואו, בבקשה, נסיר מסכות

  שאין לו כוח לדבר עם סבתא לפני שבת שאומרים לו משהו יעשה בדווקא   שרואה סרטים כל היום במחשב שלא יודע לשים לעצמו אוכל בצלחת ואמא תמיד מגישה לו   שמעליב וצועק על כל דבר

  היי שותפות:) באתי לשתף אתכן בנושא שמאוד כואב לי, ואני חושבת עליו יותר מדי… השואה. היסטוריה מאוד כואבת, ואדם רגיש כמוני, לא מסוגל לחשוב על זוועות כמו אלו… למה??? למה??? למה??? למה זה הגיע לכל

  בעיקרון אני יכולה לקנות לעצמי יש לי מספיק כסף. אבל אני יודעת שההורים שלי לא מסכימים! אז לקנות? כן. אני יודעת שזה ממכר. אבל כשאני רואה את כולם עם זה – אני גם רוצה!

  יודעת שהכישרון הזה ממך, שאין אותו בלעדיך, שהגיע הזמן לשכוח ודי, אך זה בשבילי יותר מדי.   הזיכרונות והרגשות כולאים אותי בכל מידה, נמצאת בצינוק של מחשבות וטירדה, מנסה להוכיח שבלעדיך חיה מצוין, אך המציאות

  אני יודעת לנגן על פסנתר, גיטרה, חלילית, (בעצם, על רוב הכלים אני פוגשת לראשונה אני מצליחה לנגן) אני גם שרה לא רע, ויש לי גישה טובה לילדים קטנים,   אז נכון. רואים את זה עליי

  ציפיתי להתגשמותו. חלפו שנים, והחלום החל לרקום עור וגידים. הציפייה הייתה משתלמת, וכעת ההתרגשות בשיאה.   לסובביי מספרת, משתפת, מתרגשת. הנה סוף סוף, עומד להתגשם חלומי. מתחילה להתארגן, לסדר מה שצריך ואת השמחה – אין

  פנסים , פנסים, האור קיים, אבל רחוק. תהיות , היסוסים, לפעמים אין למי לפרוק- אז שותקת. אנשים נרמסים, ואין בם כוח עוד לקום, והשמים פרושים, כאילו בז להם היקום, משותקת. חיוכים מכסים, אבל בפנים נפערה

  טְרָגֶדְיָה. הָאַבְרֵךְ הֶחָמוּד הַזֶּה, עִם הַחִיּוּךְ גַּן עֵדֶן. הַחִיּוּךְ שֶׂל אָחִי. הוּא, הוּא לֹא אִתָּנוּ. לֹא מִסְתּוֹבֵב לֹא מִתְבּוֹדֵד. הוּא כְּבָר לֹא קַיָּם פֹּה. הוּא כְּבָר לֹא פֹּה כְּדֵּי לְהַשְׁקִיט אֶת הַגַּעְגּוּעַ, לִמְחוֹת אֶת הַדִּמְעָה.

קראתי המון פוסטים פה באתר על בנות שראו סרטים או סדרות וחשבתי לעצמי מה רע בלראות ניצוצות? או גרובייס? או כל סרט חרדי אחר? אדרבה- זה חינוכי:)   ואזז כזה נופל לי האסימון אאאאאאאאא רגעעעע לא

סיימתי עכשיו לקרוא את הספר יוזבד. נגמר גרוע. כאילו הייתה חייבת כבר לסגור מהר מהר וזהו. והיא הרגה את יקוואל. היא הרגה אותו!! את הנסיך הזה. ולא רק נסיך במשמעות הטכנית של נסיך כבוד. הוא ילד

בשבת האחרונה ישבתי עם חברה יחסית מאוחר בלילה ודיברנו בין השאר על צניעות. אני אתן רקע, אני דתייה לאומית וגם היא. אני מרגישה שהיא ילדה מאוד צדיקה בהרבה קטעים, אוהבת את הבריות ,משתדלת לשמור מצוות. והיא

ושוב נכשלתי עמדתי בפני הניסיון הייתה בידי היכולת לנצח, כנראה. והחלטתי שלא החלטתי ללכת על הצד האחר הלא נכון הרע הטמא ועכשיו אני רק מרגישה גרוע עם עצמי חסרת עמוד שדרה וזה כואב לי באמת. וקשה

הרוחני והגשמי מתערבבים

הנפשי והפיזי מתערבלים.

כל המילים נשפכות על הדף בבת אחת אך בפנים מרגישה ריק ולא מבינה איך כתבתי מילים כל כך יפות ואפילו חיברתי מנגינה על משהו שאני לא באמת חיה אותו *** ורגע אחרי חושבת אולי זה סתם

ורק אתה יודע
מה התכלית של כל הדבר הזה

אני הייתי אחת מאוד שותפה באתר. בדיונים בתגובות בפוסטים עצמם וכו' ובגלל שזה חסוי שפכתי מלאאאא מידע!! וכן האתר הזה מיעוד לזה אולי גם לזה… שזה יהיה אנונימי ונוכל לומר ככל העולה על רוחנו. ולאחר איזה

כל התקופה האחרונה (בשנה האחרונה) התחברתי לאנשים שכיף לי איתם אבל הם לא מועילים לי מבחינה רוחנית. אני חייבת להגיד שכשאני איתם פשוט כיף לי. אני מרגישה שהם תמיד היו שם בשבילי וכל השטויות האלה מתאימות