אני אוהבת את נתי, מאוד. אני לא אוהבת כשהוא מפורר לי את העצבים

קוֹל פְּנִימִי מְדַבֵּר חֲלוּשׁוֹת, מְהַרְהֵר

אני כל כך חוששת, כי לבטוח אני פוחדת.

ואני קמה פתאום. אחרי כמה שעות. וקולטת…

התמודדות מזכירה לי את החיים בעצמם, היא נמצאת אצל כל אחד בצורות שונות

געגוע שלא מועיל, בכי שרק מזיק, מלאי דמעות שנגמר, כאב שמצטבר להר.

כי אין אף אחד שליבי חשוב לו. אין מי שירוץ בלילה חשוך. לחפש.

אבל בינתיים כלום, שום דבר לא נראה. הכל כאן שחור. והתקרה פה נפלה.

נולדתי למשפחה חרדית, במהלך הבגרות יצאתי בשאלה. אבא שלי היה שבור מזה. למי הוא לא הלך?

אתה תחצה עולמות בשבילי ואני יודעת את זה…

אף אחד לא חשב, אף אחד לא בדק…

כשנפגשת עם החברות החיוך לא שקרי הוא באמת אמתי

אני נכנסת למקלחת מאושרת- אין כמוני! וועשיו אני אומרת לעצמי- סטופ! שמרי את הרגע!

אין לך באמת מושג מה עובר עליה….

וּלְאַחַר שֶׁתֵּצְאִי תַּבִּיטִי אֵלָיו וּתְחַיְּיכִי תְּלַחֲשִׁי לוֹ תּוֹדָה וְכַוֹּלֵךְ תָּחוּשִׁי בַּהֲקָלָה

פשוט קורע אותי לחשוב על מה עוללתי. איך אני אפסיק? איך?

את יודעת שם בפנים, לא משנה כמה למה, תמשיכי ללכת…

זה בתנאי שזה רב שיבין אותי. לא מרובע. לפני שאני משתף אותו אני אברר את זה…

מצטערת שאתה צריך לסבול ולראות כמה האישיות שלי נוראית.

לדעת את האמת ולא לקיימה זה חתיכת תסכול

מותר לבכות, לכאוב את הכאב, ומותר לרצות לוותר

בטח חשבת שלו היה לך פעם את השכל של היום, לא היית טועה את הטעויות של פעם

והנה זה בא הערה קטנה, דיוק וגם כמה מילים…

ערב מלא אור, הפך שחור, אין לאן ללכת, נשמטה המשענת